ראיתי את הסרט "אהבה בהחלפה" עם ג'ניפר אניסטון.
אני אוהב לראות אותה מאז "חברים".
הסרט מתחיל במשפטים הבאים:
"הביטו בנו. כל היום מתרוצצים.
תמיד ממהרים. תמיד מאחרים.
יותר מכל אנחנו משתוקקים לקשר.
לחלק מאיתנו זה קורה במבט ראשון.
כשזה קורה, אתה יודע.
זה גורל שמפעיל את קסמו.
וההרגשה הזו נפלאה עבור אלו שקורה להם בפעם הראשונה.
כמו לנסוע ברכבת מהירה.
אבל לא תמיד זה קורה כך.
אצל הרוב זה פחות רומנטי.
יותר מורכב ולעיתים מלוכלך.
המון תזמונים נוראיים והחמצת הזדמנויות,
ולא להיות מסוגל לאמר את מה שאתה רוצה כשאתה צריך לאמר.
לפחות כך זה היה אצלי..."
טסתי לסופיה, בולגריה.
מצאתי אינטרנט קפה באחד הרחובות שם.
נכנסתי כדי לראות משהו.
אני לא נכנס למקומות כאלו אבל עניין אותי לראות מה יש להם להציע.
מצאתי פינה.
ממקומי יכולתי להסתכל על כולם כמעט.
שורות שורות של מחשבים. עמדות ישיבה במרווחים קצרים אחד מהשני.
יש מקום לשים כוס קפה ליד מהקלדת וזהו.
מסכים שטוחים שקועים בתוך ארון ארוך מעץ ומקלדת שקועה מעט בתוך שולחן עץ.
בשורה שאני ישבתי ישבו עוד חמישה
שלושה גברים צעירים ושתי נשים.
הגברים חייכו בינם לבין עצמם ודיברו בולגרית.
זזתי קצת אחורה עם הכסא, וראיתי שהם משחקים במשחקי מלחמה...
שתי הנשים עסקו בדברים אחרים.
קמתי לקנות כוס קפה.
עברתי ליד הנשים. שישבו זו לצידה של זו.
לא ניכר היה שהן מכירות.
אחת הייתה צעירה משהו בגיל 25-26
אולי סטודנטית, לפי התיק שהיה זרוק לידה.
השניה הייתה נראית לי כבת 30 או קצת יותר.
מאופרת קלות, אודם ורוד עדין משהו, בצבע הגוף
ללא לק בציפורניים שיער שחור ארוך עד הכתפיים, מתולתל.
כשחזרתי עם הקפה למקומי, הסתכלתי עליה והיא הגניבה מבט.
ישבתי והייתי שקוע קצת בלקרוא YNET ודומיו.
מדי פעם זזתי לאחור מציץ על אותה אישה.
באחת מהפעמים, היא חיכתה לי...
כשזזתי לאחור היא הייתה שם, מצפה למפגש עין בעין.
וזה קרה.
היה חיוך כזה קטן, כמו צבאי. מהיר.
שלושת הגברים הצעירים קמו באכזבה, מצורת הדיבור הבנתי שהם הפסידו בקרב.
אולי שיחקו עם אחרים ברשת? בכל מקרה פניהם היו מלאי אכזבה.
היה חלל פנוי ביני לבין שתי הנשים.
התנתקתי מהמחשב והתיישבתי ליד אותה אישה.
"היי " אמרתי באנגלית.
"היי" היא חייכה אלי אבל הפעם חיוך יותר ארוך.
"קפה?" שאלתי באנגלית
"כן בבקשה, לטה" אמרה והסתובבה אלי
הזמנתי לטה אחד שהגיע אחרי 3 דקות.
התחלנו שיחה על דברים קטנים.
היא הייתה לבושה בג'ינס שהחמיא לגופה, וחולצת שריג בצבע לבן.
חזה עומד ומרשים, גוף מלא "במקומות הנכונים".
מתלבשת בטוב טעם, נעימת הליכות.
קראו לה שריל והיא בת 34.
אמריקאית שהגיעה לסופיה בולגריה בגלל אמה.
אמה אישה חולה.
המקום לא היה נוח לנהל בו שיחת היכרות.
יצאנו וחיפשנו מקום.
נכנסנו למסעדה.
"מסעדה טובה שאני מכירה" כך אמרה שריל.
הזמנו ארוחה ודיברנו.
היא הגיע בגפה בעלה איש עסקים הנמצא כרגע בגרמניה.
אין להם ילדים והוא אמור להיפגש עימה בעוד שבוע.
ומה היא עושה בינתיים?
מטפלת באמה, ואין לה אינטרנט אז היא הולכת מדי יום יומיים לקפה אינטרנט.
בשלושת הימים הבאים שם בסופיה נפגשנו כל יום שריל ואני.
היה באוויר משהו...
אבל אני לא הייתי בכיוון.
לא זו הסיבה שהגעתי לבולגריה.
לא הייתי שם בטיול.
הייתי שם למשהו מוגדר שלא כלל היכרויות.
שריל היא זיכרון נעים.
זיכרון שיש עוד דברים בחיים.
לפעמים החיים מזמנים הפתעות נעימות יותר או פחות.
מפגשים בין גבר ואישה לא חייבים להסתיים במיטה.
היצר חזק יותר כשאתה רחוק מהבית, ולא פחות חשוב, אתה מרגיש חופשי.
חופשי עד כדי לעשות ככל העולה על רוחך.
אני לא צדיק אבל לא נראה היה לי נכון לעשות משהו.
אולי בקונסטלציה אחרת זה היה שונה.
אולי.
לא יודע להגיד.
"הביטו בנו. כל היום מתרוצצים.
תמיד ממהרים. תמיד מאחרים.
יותר מכל אנחנו משתוקקים לקשר.
לחלק מאיתנו זה קורה במבט ראשון.
כשזה קורה, אתה יודע.
זה גורל שמפעיל את קסמו.........
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
