השבוע חיפשתי באינטרנט חומר שקשור לקורס "המזרח התיכון בימינו" שאני כרגע לומד.
הקורס עוסק בהיסטוריה של כל השכנים "בשכונה".
מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, הפלסטינים ולבנון.
במקרה ראיתי את השם "Al Karmaha".
זה היה שם המסעדה שאת תפריטה הישן אני נושא עימי מ-1982, מה שהעלה בזכרון את כל הסיטואציה מאז.
עברו כמעט 30 שנה, אבל התחושות, הריחות, הצעקות עדיין קיימים טריים במוחי.
25 ביוני 1982. יום שישי.
מלחמת לבנון. לטעמי זאת הייתה מלחמת לבנון.
מלחמת לבנון השניה צריכה לקבל שם אחר.
ב-1982 צה"ל נכנס ללבנון ולעיר הבירה שלה, ביירות.
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שצה"ל כצבא סדיר
נכנס לעיר בירה של מדינת אוייב.
נחזור לאותו יום ביוני 1982, זה היה יום שלפניו לא ישנו הרבה לילות.
חלקם מפחד, ואני לא מתבייש להגיד את זה.
הפחד מחיילי קומנדו סוריים שיגיעו לטנקים שלנו, וינסו למלכד אותם.
היינו באותו יום בבחמדון.
בחמדון יושבת על הציר ביירות-דמשק.
זה הציר שצה"ל שלט בו והיה רחוק רק 40 ק"מ מדמשק.
התכוננו לבלות את סוף השבוע הזה בעיירת הנופש בחמדון.
במהלך המלחמה הזו קרו הרבה מקרים של אנשים שלא חשבו שהם בארץ אוייב.
היו מקרים שחיילים נכנסו לחנויות ולקחו משטחים של 24 פחיות קולה
ומתחת למשטחים האלו חיכה להם מטען נפץ.
היו חנויות לסיגריות שהוטמנו בהן כל מיני פצצות ומיקוש פרימיטיבי
אבל היה דיי בהם כדי להרוג או לפצוע קשה מאוד.
כל פעם שחיילים נכנסו לעשות איזו פעולה ונגעו בדברים שמשכו את העין
זה פגע בהם כמו בומרנג.
לפעמים מעשי הביזה האלו, עלו לאנשים ביוקר רב.
אני נגד המעשה לכשעצמו ולא חושב לי אם מדובר בשקל או במיליון.
חוץ משצריך לשמור על עצמך ועל החברים שלך, מנהג הביזה שמור לצבאות חשוכים, לא לצה"ל.
הזהרנו את החיילים שלנו שלא לגעת בשום דבר ולא להביא לטנקים כלום
למעט האספקה הצבאית שכללה "חמישיות" (מנות קרב) שקיבלנו באופן סדיר ולחם.
הטנק שלי נפגע יומיים קודם ועברתי להיות תותחן בטנק המ"מ של הפלוגה.
היה כבר אחה"צ וחיפשנו מקום להעביר בו את הלילה.
בפינת שני רחובות עמדה מסעדה בשם "אל קארמה".
מעל המסעדה היה מלון מחורר כולו מקליעים ופגזים שנורו עליו בבוקר.
ירדתי עם 3 חיילים ועשינו סריקה במלון לראות שלא מחכים לנו שם קומנדו סורי.
הסתובבנו במלון במהלך שעה עלינו לכל הקומות ולא הייתה דלת, שלא בדקנו.
המקום האחרון שנבדק היתה המסעדה מתחת למלון.
היה מוזר לראות את השולחנות ערוכים כשמפה לבנה פרושה על כולם.
מפות מאובקות ומלאות בשאריות של קירות ותקרה.
על כל שולחן היו תפריטים ותפריטי יינות.
את אחד התפריטים לקחתי לעצמי ואני מציג אותו כאן בפוסט בפרסום ראשון.
התפריט הובא לטנק ויכולנו רק להזיל ריר ממה שהבנו בקריאה של התפריט
בעודנו אוכלים לוף בלחם עם איזה מלפפון או עגבניה.
(התפריט הזה נשאר באפוד שלי, מנויילן ושמור, עד שחזרתי הבייתה אחרי חודשיים כמעט.)
בשעה שש וחצי בבוקר שני טנקים שלנו החלו לירות במקלעים.
זה היה ירי מדוייק, מי שמתורגל לרעש יכול להבחין.
כל החניון הוקפץ וכולנו נכנסו לכוננות.
הטנקים הניעו והתחלנו תנועה לכיוון כביש ביירות-דמשק.
הטנק שלי הוביל את הפלוגה.
הייתה התקפה של קומנדו סורי מצויידים בנשק נ"ט, RPG על חניון הטנקים.
שני הטנקים שירו ממקלעיהם הרגו את חיילי הקומנדו שהתכוננו לפגוע בנו.
נסענו על כביש ביירות דמשק כשמולנו הגיחה מעבר לאחד העיקולים
משאית ועליה 12 חיילי קומנדו.
המשאית עצרה בחריקת בלמים למול הטנק.
המרחק היה כ-100 מ'.
כל חיילי הקונדו הסורי ברחו ממנה ותפסו מחסה בתעלה שבצידי הדרך.
בנוהל מלחמה, טנקים נוסעים עם פגז בקנה.
אני הייתי התותחן של הטנק ובדקתי שאנחנו כל הזמן במצב כזה.
מכל המהומה שהייתה שם על הכביש, חייל סורי אחד, אמיץ
הצליח לעלות מהתעלה, להתגבר על הפחד של עמידה מול טנק ישראלי
וכיוון אלינו RPG ממרחק של כ-50 מ'...
כל מה שמספרים בסרטים ובספרים ובכל מקום שהחיים שלך עוברים לנגד עינייך בשניות,
הכל נכון.
ראיתי את עצמי ילד והנה אני בבי"ס, והציונים הטובים והלא טובים שלי, וראיתי את אחיי והוריי,
את הכלבים שהיו לי והחברה.
הכל עבר במהירות ב2-3 שניות.
בחלקיק שניה שחררתי את הניצרה של מערכת הירי בטנק וצודדתי את הצריח לעבר הסורי.
בעודי מצודד במהירות, וצועק את פקודת האזהרה לצוות בטנק, שיחררתי את הפגז.
בום חזק ורעש עמום.
הסתכלתי בעינית כדי לראות אם פגעתי או לא.
אחרי כ-5 שניות כשלא ראיתי כלום מבעד לעינית מלבד אבק, צבטתי את עצמי כדי
לראות שאני כאן ולא שם למעלה, הבנתי שהסכנה חלפה לה.
לא יכולתי לזוז מכסא התותחן במשך הרבה זמן. אולי דקות ואולי דקה ארוכה.
כאילו חיברו אותי בדבק מהיר לכסא התותחן.
גם הרגלים היו כבדות כמו יצקו אותן מפלדה לתוך צריח הטנק.
ראשי היה מוטה קדימה, עין ימין צמודה לעינית מערכת הירי.
כל הטנק היה שקט.
שמענו את המ"פ צועק במכשיר הקשר "1 דישדוש מקודקוד דווח לי על פגיעות"
המ"מ ענה חזרה "קודקוד מ-1 כולנו בסדר אין נפגעים..."
את סוף השבוע ההוא בילינו בבחמדון.
הנה תמונות של התפריט עצמו, כאמור, פרסום ראשון.
הצד הקדמי של התפריט. (כתב היד הוא שלי)
הצד האחורי של התפריט עם מפה של הסביבה. הנקודה השחורה היא המיקום של הטנק שלי באותם הימים.
והתפריט עצמו (המחירים בלירות לבנוניות, לא כולל שירות של 15%....)
והתפריט בידי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
