ראשית,אני לא מתכוון לעסוק בכיבוש או בטרור.
דעתי ידועה וזו לא מטרת הפוסט.
אני רוצה להראות עוד נקודות מבט שאנחנו לא רואים ביום יום
חוץ מהמנטרות הקבועות ביחוד לצד הפלסטיני.
לכל אלו הקוראים לערבים בארץ, פלשתינאים, קצת היסטוריה.
פלשתינה הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine
אשר רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו.
ארכיאולוגים, נוסעים, דיפלומטים ואחרים בכל ארצות המערב, ומעבר להן, התייחסו לארץ בשם הזה.
יהודי הארץ והעולם העדיפו כמובן את השם "ארץ ישראל", אך לעתים,
בשל אילוצים או נסיבות שונות, השתמשו בשם הלועזי המעוברת "פלשתינה".
פלסטין הוא עניין אחר.
אם "פלשתינה" הוא גלגול לעברית של מושג לועזי מערבי, "פלסטין" הוא מושג ערבי
המעוגן בהוויה הערבית, כיום ה"פלסטינים" מוגדרים כתושבי הארץ הערבים
אשר גיבשו לעצמם במרוצת השנים זהות לאומית "פלסטינית".
בהתאם לכך, למשל, נקראים מוסדותיהם "הארגון לשחרור פלסטין"
ו"הרשות הלאומית הפלסטינית" - בכתיב זה ולא אחר.
מכאן שהכתיב הנכון הוא פלסטינאים.
במסגרת הקורס "המזרח התיכון בימינו" שאני לוקח בסימסטר הנוכחי, הנושא האקטואלי והמעניין
אותי ביותר הוא הנושא הפלסטיני.
לאחר שקראתי את סיפרו של דוקטור מוצטפא כבהא "הפלסטינים - עם בתפוצתו"
אני יכול לאמר שאני יותר שקט מצפונית.
גם קודם המצפון שלי היה שקט אבל עכשיו יותר.
מה שמגולל מוצטפא הוא את הסיפור של הפלסטינים בארץ מאז מרד 1936-39 מה שידוע בהיסטוריה
שלנו כמאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שבהם נהרגו 400 יהודים.
התקופה הייתה תקופת המרד הגדול של הערבים בבריטים.
המחנות הפוליטיים המתונים יורדים לאיטם מהזירה ובמקומם עולה חאג' אמין אל חוסייני שהיה ברבות
הימים המופתי של ירושלים ונודע בקיצוניותו הרבה.
הערבים הפלסטינים עושים שביתה גדולה והיהודים בארץ מקימים את נמל ת"א.
המאורעות היו בצורה כזו שצד אחד הפסיד (הערבים) והצד השני (היהודים) הרוויח.
הערבים שבתו כנגד הבריטים ומי שהשכיל להרוויח מכל השביתה והמרד היו היהודים.
אני מדבר רק על התנופה של הישוב היהודי ולא על דברים אחרים.
אין ספק שמי שדחף לכיוון "הטוב ליהודים" היו הבריטים ששלטו כאן וכל זאת בזכות
הסוכנות היהודית וכל אותם לוביסטים ציוניים ויהודים שהיו באירופה וביחוד בבריטניה.
הספר הלבן וועדת פיל הקשו על הפלסטינים שהיו בארץ וההנהגה שלהם לא הסכימה
לחלוקת הארץ, הם רצו הכל, ממש כמו היום.
מאבקי כוח וההשתלטות של המופתי חאג' אמין אל חוסייני מנעו הקמת מוסדות פלסטינים כדוגמת
הסוכנות היהודית. כדי לסכם את זה אומר שמדינות ערב, מצרים, סוריה ,עיראק וירדן לקחו
בעלות על הבעיה של הפלסטינים. ביחוד עבדאללה מלך ירדן שרצה לספח את עבר הירדן לממלכתו
ובכך פגעו קשות בפלסטינים שהיו אז בארץ.
לכל מי שחשב אחרת, המדינות הערביות נכנסו למלחמת 1948 (מלחמת השחרור) רק לאחר שהבריטים
עזבו את ישראל כדי לא לפגוע בכבודם, ויתרה מזו מדינות ערב נכנסו למלחמה מסיבה אחת
פשוטה, למנוע הקמת מדינה. אבל לא את הקמתה של מדינת ישראל אלא הקמתה של
מדינת פלסטין! (ההתנגדות להקמת מינת ישראל היא מעין תוצר לוואי)
ההתנגדות למתן מדינה לפלסטינים בארץ הייתה של ירדן מעל הכל.
עיראק רצתה את ישראל כדי לאפשר לה מעבר לים התיכון ובכך להשיג שליטה על מעברי מים
בים התיכון.
המעבר היחיד של עיראק לים הוא דרך מעבר "שאט אל ערב" המשותף לה ולאיראן.
האירוניה היא שבחלק העיראקי של המעבר לא ניתן להעביר ספינות מכיוון שהחלק מאוד רדוד.
מצריים קיבלה החלטה להיכנס למלחמת 1948 ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה והיא נכנסה
למלחמה כדי למנוע מעבדאללה מלך ירדן לכבוש את הגדה המערבית ואת מדינת ישראל.
אז כל מה שלמדנו בביה"ס, איך לומר את זה בעדינות...לא נכון בעליל.
האינטרס העיקרי היה מניעת מדינה לפלסטינים ועל הדרך גם להציק לנו, אותנו לא ספרו ממטר כבר אז.
משמעות העניין היא שגם הערבים עצמם מסביב התנגדו למדינה פלסטינית בגבולות ארץ ישראל.
האם זה מה שאנחנו שומעים השכם והערב בתקשורת???
כל הזמן אומרים שישראל לא רוצה לתת שטחים לפלסטינים, צריך להסתכל להיסטוריה
בלבן של העיניים ולראות שהצרות לא באו מאיתנו. כל הפליטים שברחו מכאן ב-1948
סבלו ביותר במדינות ערב שאליהם הם ברחו. מי שנשאר כאן סבל פחות.
הערבים בראשותו של חאג' אמין אל חוסייני רצו הכל או לא כלום.
המזל שלנו שהם בחרו בלא כלום אחרת הייתה לנו בעיה חמורה מאוד כאן מבחינת היהודים.
נס? מזל? לא יודע.
אני הולך יותר לכיוון חוסר הסבלנות ואי החוכמה של הפלסטינים וגם כבוד, שהוא מרכיב
חשוב מאוד בתרבות הערבית.
דבר נוסף שלא מגיע לאוזניים של כולנו.
הפלסטינים והערבים בכלל, רוצים שישראל תחזור לגבולות ה-4 ביוני 1967. גבולות שהיו
טרם פרוץ מלחמת ששת הימים. את זה שומעים השכם והערב.
לפני זה הם רצו שנחזור לגבולות 1947 של החלוקה שבה נקבע כי שני שליש מהתושבים
כאן יהיו ערבים ושליש יהודים והגבולות של מדינת ישראל יהיו צרים בהרבה מאשר קיימים היום.
עם הזמן הם מסתפקים בגבולות 1967 שזה מבחינת ישראל "הישג".
לצערי לא קם מנהיג אצלנו ובטח לא אצלם שיוכל להרים את הכפפה ולהגיע למשהו
שמתקבל על הדעת.
כל אחד יכול לפנטז על מדינה כזו או אחרת, שתי גדות לירדן זו שלנו וזו גם כן, פלסטין השלמה
לערבים, וכו'. מפנטזיות לא יוצא כלום ואת זה אנחנו רואים כבר עשרות שנים.
אם לוקחים את כל ההיסטוריה הזו ומנסים להבין מה קרה כאן אפשר להגיד בכל האחריות
שהיהודים לא תמיד אשמים בכל דבר למרות שיש כאלו ביננו שתמיד טוענים שאנחנו אשמים.
אז העובדות היבשות מראות שהדברים לא נכונים בעליל, ותלוי מי מציג את אותן עובדות.
על הספר נכתב:
"הכישלון לכונן מדינה והתבוסה במאבק על הארץ פיצלו את העם הפלסטיני.
חלק
ממנו נשאר על אדמתו, אולם רבים נפוצו במרחבי האזור. העניין הפלסטיני היה
לבעיה מרכזית בתולדות המזרח התיכון
בכלל ובכמה ממדינותיו בפרט. תהפוכות
גורלו של עם זה השתלבו בחילופי התקופות ובמאבק הזהויות
שאפיינו את המרחב
הערבי-האסלאמי במחצית השנייה של המאה ה-20.
המחבר מנתח את הדינמיקה בחברה
הפלסטינית ואת מעורבות המדינות הערביות מימי העילית החמלותית
הוותיקה
ובראשה חאג' אמין אל-חוסיני, דרך המהפכנות הערבית בהנהגת מעמד הביניים
ועליית ארגון הפת"ח,
ועד התייצבות המדינות מצד אחד ועליית האסלאם הפוליטי
מן הצד האחר, הבאות לידי ביטוי במאבק בין הפת"ח לחמאס
על עתיד העם והאזור.
עיקרו של הדיון בבדיקה דקדקנית וחסרת פניות של תפקודי ההנהגות
הפלסטיניות
בתקופה הנידונה, ובהבהרת הקשר שבין תהפוכות הפוליטיקה לגורל ההמונים."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
