לפני כחודש נהרג סמ"ר נדב רוטנברג בפעילות מבצעית בגבול עם רצועת עזה.
הוא נהרג מפצמ"ר (פצצת מרגמה) צהל"ית שנחתה במיקום לא נכון.
האירוע, מה שנקרא בעגה הצבאית דו"צ (דו צדדי) של אש שלנו על כוחותינו, קרה בגלל
טעות של הזנת נקודת המטרה הלא נכונה למערכת שיורה את הפצצות.
נדב רוטנברג זיכרו לברכה, היה צנחן בגדוד 202 ונהרג בעת מילוי תפקידו.
ביום רביעי 19/1, הסמג"ד של גדוד 202 הגיש את התפטרותו לאלוף פיקוד הדרום
והסיבה הייתה לקיחת אחריות על המקרה המצער של הרג החייל בשוגג.
מה שמעניין שהדבר עושה קצת רעש בצבא וגם מחוצה לו.
לאו דווקא רעש חיובי.
מצד אחד, יש את אלו הטוענים כי הדבר קרה בעת אירוע מבצעי לכל דבר והיו דברים מעולם
ומכיוון שכך הסמג"ד לא צריך להתפטר מתפקידו ומה שקרה כרוך במקרה שיכול לקרות
בכל פעולה מבצעית.
מצד שני, יש טענות חיוביות שאומרות שהוא עשה את המעשה הנכון ולקח אחריות.
אני רוצה לדבר על הרעש של ההתפעלות מלקיחת אחריות.
במדינה כמו ישראל, כששומעים כל יום, טוב אולי לא כל יום אבל בטח אחת לשבוע,
על שרים, חכ"ים עובדי ציבור וכו' שמועלים בכל מה שרק ניתן למעול, ובראש וראשונה
באמון הציבור ששם אותם לתפקידם, אדם כזה שלוקח אחריות נראה כחיה מוזרה.
הנורמות הציבוריות של הישראלי הממוצע הן לא לקחת שום אחריות.
ואם הוא בעל תפקיד אז בכלל אין מה לדבר על כך.
הפליאה הזו שעולה עם ההתפטרות של רס"ן אלעד פרץ נראית לא במקום.
האדם פשוט לא למד מגדולים ממנו בדרגות כמו תא"ל צ'יקו תמיר ששיקר כי הוא נהג בטרקטורון
הצבאי ולא בנו הקטין, ושל תא"ל עימאד פארס ששיקר בכך שאמר שהוא נהג ברכב הצבאי ולא אישתו.
מהקטן אל הגדול יותר.
אני לא יודע אם יואב גלאנט ימונה לרמטכ"ל הבא של צה"ל.
למרות כישוריו הברוכים בכל תפקידיו ויכולתיו המרשימות שרק בחלקן יצאו לתקשורת,
אדם צריך להסתכל על עצמו במראה ולהגיד "אני שלם עם עצמי".
להסתכל על פקודים וקצינים ולהגיד להם שהם צריכים ללמוד ממנו איך מתנהלים.
כל הרינונים על גזילת הקרקעות, מול העדויות שלו עצמו שהוא הגיש בקשות לרשויות
ולחלקן הוא לא נענה, כל הדברים האלו ממש לא חשובים אם עומדת עדות שקר בעניינו.
מבחינתי, צה"ל יכול להפסיד מפקד טוב אבל אני רוצה שמי שמוביל את הצבא, כמו מי שמוביל את המדינה,
יהיה האדם הכי טוב, ולדעת לומר את האמת נוכח פני האומה או החיילים והקצינים פקודייך, היא התכונה
אולי הכי נעלה. היושרה הציבורית והאישית צריכה להיות הדרך.
אני מקווה שהכל יתבהר בסוף ויתגלה כעורבא פרח, אבל בכל זאת יש כאן איזה שהוא רבב שדבק
במינוי הנוכחי עוד מהמכתב לאשכנזי.
למרות שהתקרית המצערת והכואבת אירעה במסגרת פעילות צבאית ולא הייתה תקרית באימון,
שם הסיטואציה היא יותר סטרילית ומבוקרת, אותו סמג"ד החליט שהוא לוקח את האחריות ומתפטר.
אם הדברים האלו היו לחם חוקם של העוסקים במינהל הציבורי ובכל שלוחות השלטון כאן במדינה,
הדבר לא היה מביא להרמת גבה בכלל אלא נוהל תקין ולקיחת אחריות.
רס"ן אלעד פרץ הוא בנו של הרב הצבאי הראשי הנוכחי תא"ל רפי פרץ.
ההחלטה נפלה בליבו על ההתפטרות והוא הלך לאביו, גם כדמות אב וגם כדמות רב,
כדי להיוועץ עימו.
אביו בירך אותו על ההחלטה האמיצה ואז הוגשה ההתפטרות.
אני יודע שהמקרה מצער ויש הבדל בין פעילות מבצעית לאימון וכאילו ניתן "לסלוח" על תקרית
מבצעית בגלל מורכבות מול אימון צבאי שהוא מבוקר ובכל זאת אני מעריך
את אותו קצין אמיץ שלקח על עצמו אחריות.
לדעתי צריך לקחת את המקרה ולעשות ממנו שיעור איך צריך להתנהג אדם, קצין
שמופקד על חיים של אנשים משני צידי הרובה ולגזור מזה גם על התנהלות ציבורית.
להיות מודל לחיקוי לא רק לפקודיו אלא גם לגדולים ממנו בדרגות ואולי גם מודל
חיקוי לנושאי משרות ציבוריות שצריכים להתפטר במקרה שהם שגו ולא לחכות לפיטורין
ולהעמדה לדין על מעשים שהם עשו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
