לעיתים נדמה לנו שהשארנו את העבר מאחור.
אבל לעבר יש יכולת מדהימה לחזור להווה ולמצוא אותנו.
למרות שלרוב אנחנו רוצים לברוח ממנו
לעיתים קרובות עלינו לעמוד ולהתמודד מולו.
הסודות שהעבר שומר בעברנו, מקבלים את החשיפה שלא תמיד נוחה לנו.
ואז, לרוב, הכל תלוי רק בנו.
אם נהייה חזקים נוכל להמשיך הלאה בחיינו.
על כולנו להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך בהווה אל תוך העתיד.
ואם נהייה ברי מזל נוכל להגיע לשם בעזרת אנשים אהובים ואוהבים.
כילד הייתי די חנון.
לא אהבתי לריב עם ילדים במכות כמו שאומרים.
ניסיתי תמיד להגיע לישוב מחלוקות באמצעות דיבורים.
המכות החלו כשהצד השני לא הסכים לכך או קרה תיגר במיידית "בוא נריב".
באותם זמנים של סוף שנות ה-70 לא היו נושאים סכינים קפיציות
או אגרופנים או כלי משחית אחרים. רבנו במכות באגרופים ובידיים.
בחלק מהקרבות גברתי על היריב ובחלק "הובסתי" ואז היה ברוגז ביננו לעולמים (במלרע).
יהודה שהיה תלמיד בכיתה המקבילה היה ילד כוחני.
כל מה שרצה, או חשב שמגיע לו, פשוט דרש במפגיע.
אני זוכר שקיבלתי משחק, כזה של פעם, מין ריבוע פלסטיק שבתוכו 15 ריבועים קטנים.
בתוך הריבוע הפלסטי היה מקום ל-16 ריבועים קטנים אולם אחד היה חסר כך
שניתן היה להזיז כל הזמן ריבוע אחד לכל צד וכך להגיע לרצף של מספרים
או להשלים פאזל או דברים אחרים.
לי היה ריבוע של פאזל שקבילתי מתנה מאחת הנסיעות של סבתי שחיה איתנו.
(משהו כזה אבל לא עם מספרים אלא פאזל תמונה)
בהפסקות לפעמים הייתי משחק בזה ומנסה למצוא את המיקום הנכון של כל ריבוע כזה.
באחת מההפסקות ראיתי צל מעלי.
זה היה יהודה.
אני שלא הייתי ילד קטן או חלש מעודי לא התרגשתי. הסתכלתי עליו והמשכתי בשלי.
"תן לי לראות" דרש יהודה
לא רוצה עניתי
"אם לא תיתן לי אני אקח את זה בכוח" המשיך
זה שלי ואתה לא מקבל ממני כלום אמרתי
שניה אחרי זה המשחק היה בידיו של יהודה אחרי שהוא חטף אותו מידי.
הוא רץ ואני אחריו.
הושטתי רגל קדימה והוא נכשל ונפל.
הקללות החלו לפרוץ מפיו על כל משפחתי המורחבת...
מה שהכי הפריע לי היה שהוא זרק את המשחק על הרצפה ודרך עליו כך שהוא נשבר וכל החלקים נהרסו.
"לך תבקש מסבתא שלך הזקנה שתקנה לך עוד אחד לפני שהיא תמות..." כך הוא צעק לעברי.
ישבתי על מדרגה רחוק משם, מסתכל על שברי הפלסטיק שהיו פעם משחק
והדמעות החלו לזלוג מעצמן.
כילד, לא ידעתי מהו מוות. לא קרה מקרה של מוות בסביבתי הקרובה.
באותו הרגע ראיתי בדימיוני את סבתי בתוך קבר כשמסביבה מלא פלסטיקים שבורים
כמו זה ששבר יהודה.
לא היה איכפת לי אם היינו הולכים מכות, אם הייתי מפסיד או מנצח.
מצד אחד הבושה של ילד בוכה, מהצד האחר המחשבות על סבתי הקשישה
ומראה כל החלקים השבורים ומפוזרים מסביב היו מעבר ליכולתי כילד.
המקרה נחרט עמוק בזיכרון העבר שלי.
לפני שבוע הייתי עם זוגתי במסעדה.
הרבה זמן חיכינו לערב הזה מכיוון שאני לומד וזו הייתה תקופת מבחנים, הערב הזה היה אתנחתא.
פתאום ראיתי את יהודה נכנס למסעדה עם מישהי שניחשתי שהיא אישתו ושני ילדים.
הם ישבו לא רחוק מאיתנו.
בעבר ראיתי אותו כמה פעמים, מעולם לא אמרנו שלום אחד לשני.
דרכנו הצטלבו בכל מיני אירועים אבל לא רציתי מעולם לדבר איתו והוא לא עשה
שום צעד שהוא רוצה.
למרות שהמקרה נראה ילדותי וטיפשי, הוא השפיע עלי.
התאבון היה ממני והלאה.
הרגשתי את עצמי שוב יושב על אותה מדרגה עצוב ומלא מחשבות על מוות.
זוגתי מייד הבחינה שמשהו אצלי לא כשורה.
סיפרתי לה את הסיפור בקצרה.
"אתה לא יכול לסחוב את זה כל כך הרבה שנים, תשחרר את זה מהראש ומהמחשבות" אמרה
אני פשוט לא יכול, נשמע טיפשי אבל אני סולד מהבן אדם הזה אמרתי.
זוגתי קמה מהכסא והלכה לשולחנו של יהודה ומשפחתו.
היא הציגה את עצמה ושאלה אם אפשר לשתות קפה ביחד אחרי הארוחה בבית קפה סמוך.
לפי המראה על פני יהודה ואישתו הם היו קצת מופתעים אבל הסכימו.
היא חזרה לשולחן ואמרה לי שהיא קבעה איתם בקפה "ארומה" שנמצא ליד
למה את עושה את זה? אני לא רוצה איתו שום קשר. אמרתי
אתה חייב לשחרר את המחשבות האלו ולהמשיך הלאה. התעקשה.
התרצתי. סיימנו את הארוחה חיכינו במקום עד שמשפחתו של יהודה סיימה ויצאנו איתם.
הילדים הלכו להסתובב ב"טויס אר אס" ואנחנו הלכנו ל"ארומה".
ישבנו שם שעה ארוכה.
היה קשה לשבור את הקרח העבה שהצטבר מהעבר.
בנות הזוג הן שדאגו לשבירת הקרח הזו.
מסתבר שיהודה היה הילד האחרון במשפחה של 8 ילדים ומה שלא קיבל בבית
ניסה לקחת בכוח מאחרים.
את אישתו הכיר בצבא והיא ישרה אותו בחיים אחרת הוא היה מסיים בבית הכלא.
יצאתי משם בהרגשה מעורבת.
לא החלפנו טלפונים ולא הבטחנו להיפגש שוב.
קשה להגיד שהשדים מהעבר נעלמו להם.
הזכרונות הרעים תמיד עולים ולא חשוב אם זה היה בכיתה ד' או בצבא או מאוחר יותר.
אני לא מצליח לשכוח את המקרה ההוא בילדותי.
גם היום, היה בהתנהגותו של יהודה משהו צורם בעיניי.
הכוחניות, הברוטליות, סגנון הדיבור, הפניה והיחס שלו לאישתו ולילדיו.
משהו לא נתן לי להיות שקט.
כל הפסיכולוגים אומרים שדברים בילדות משפיעים על חיינו הבוגרים.
אני מסכים, אבל עדיין טוען שאדם בוגר מעצב את אישיותו בעצמו ואדם בוגר יודע
להגיד לעצמו מה טוב ומה לא.
כשאני מסתכל על עצמי, בילדותי קיבלתי מכות מאבי בשבילי ובשביל אחיי
בבגרותי, כשבאו ילדיי לעולם ועד היום לא הרמתי יד על אף אחד מהם למרות שהיו לא מעט
פעמים שרציתי וחשבתי שמגיע פליק, אבל לא עשיתי את זה.
אני זוכר כמה מושפל הרגשתי כילד בהזדמנויות האלו של הכאה.
לא רציתי לעשות את זה לילדיי ולא חשוב כמה הם היו באותו רגע מעצבנים.
אז השדים והעבר התדפק על דלת ההווה שלי.
ואני מודה שלא יכולתי להתגבר על מה שקרה אז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
