מיון ברזילי אשקלון.
הגעתי לכאן עם אמבולנס מלווה חבר לעבודה במסגרת תפקידי כחבר בצוות החירום של המפעל.
הוא קיבל "השפרצה" של חומצה לפנים, מזל שהיה מצוייד בציוד מגן אחרת המצב היה גרוע.
הוא שכב במיטה ואני ישבתי לידו.
הוילון נפתח ובפתח הופיע רופא תורן בחדר המיון.
שלום אמר הרופא.
אמרתי שלום והסתכלנו זה על זה שניות ארוכות.
על החלוק היה תג שכתוב היה בו דר' ר.ג.
כאילו רצו לי כל התמונות בבת אחת באותו הרגע.
זה היה ר' שהיה חובש ושירת ביחידה אחרת שסופחנו אליה.
כן זה אני, שנים לא התראינו. אמר ר'.
1983.
מרגלות ג'בל ברוך.
יחידת הבינוי הצה"לית חשבה שכדאי לשלט את כל דרום לבנון בשילוטי דרכים.
מעולם לא היה שם שום שילוט וצה"ל ראה לנכון להקים שלטי דרכים כדי לעזור.
כולנו מכירים את העמודים האלו האפורים ממתכת שעליהם מוצבים שלטים כמו עצור, תן זכות קדימה וכו'.
רק שהיו עוד כאלו שאהבו אותם מסיבות אחרות ולמטרות חבלניות.
במוח הקרימינלי והטרוריסטי של מחבלים כל דבר יכול להוות מטרה או אמצעי.
הם הטמינו חומר נפץ בלילה בשני עמודים כאלו על כביש ששימש את צה"ל בתנועתו כמו את תושבי האזור.
חומר הנפץ במשקל של כ-10 ק"ג הוטמן בתוך כל אחד מהעמודים והפך את עמודי שילוט הדרך
למטען צינור מאולתר וקטלני.
נסענו שני ג'יפים כשבתווך נסע נ.נ. (קומנדקר).
הג'יפ שלי היה הראשון.
המרחק בין כלי הרכב היו כ-30מ' אחד מהשני.
כשהקומנדקר עבר בין שני העמודים המטען הופעל.
הפיצוץ היה מחריש אוזניים.
המזל שלי היה שאת כל ההדף קיבל החלק האחורי של הג'יפ ואני והקצין שישב לידי יצאנו בחתכים בלבד מהרסיסים.
הקומנדקר היה אפוף עשן.
היו עליו נהג, מלווה וארבעה חיילים מאחור.
בג'יפ המאסף היה ר' החובש שפיקד על המקלע בירכתי הג'יפ, קצין שלי שנהג בג'יפ ועוד סמל.
כל השיירה הזו עצרה מיידית.
ירדנו מייד לחיפוי על צידי הדרך, כל אחד תפס את מקומו וחיפש את המחבלים שהפעילו את המטען.
חובש במהירות אלי, צעקתי
נתתי פקודה לכולם לבצע חיפוי כשהקצין מהיחידה האחרת מפקד על הפעולה הזו.
לקחתי את הקצין שלי ורצנו לקומנדקר.
חובש מהר לכאן צעקתי שוב.
ר' החובש היה טיפה בהלם ולקח לו כמה שניות לאסוף את הציוד ולהגיע אלי.
ארבעת החיילים שישבו מאחור נהרגו עם הפעלת המטען.
הם ספגו את כל הרסיסים.
המלווה והנהג היו פצועים קשה.
ר' היה לידי ויחד עם הקצין משכנו את השניים למקום מחסה שבו יוכל ר' לטפל בפצועים.
החלו להשימע חילופי יריות.
המחבלים שהיו על עמדה שולטת על הדרך, ירו עלינו למטה.
כוח החיפוי השיב באש אבל לא זיהה במדוייק את מקורות האש.
אייייייייי נשמעה צעקה.
ר' חטף כדור ביד.
הוא היה באמצע טיפול וחבישה של הנהג שהיה פצוע יותר קשה, כשחטף את הכדור, אנחנו טיפלנו במלווה שהיה פצוע גם.
בוא תחבוש לי את היד אמר ר' ולא הרפה מהפצוע.
חבשתי לו את היד עם תחבושת אישית והוא צעק כל הזמן "תלחץ שיעצור לי את הדם".
מחזה מצמרר לראות חובש פצוע שלא חושב על עצמו בכלל מטפל בשני פצועים אחרים כשאני לוחץ לו על התחבושת.
הוא ביקש מהקצין השני שיהיה לו יד נוספת וחילק פקודות כאילו הכל קורה כרגע בקורס חובשים
ולא באמצע אירוע אמיתי עם נפגעים.
הדברים השתנו במהירות ור' שהיה שרוי בהלם בהתחלת האירוע תיפקד כרגע בצורה מרשימה מאוד.
הנהג מת מאיבוד דם והמלווה ניצל.
הפגיעות היו קטלניות אבל ר' לא עצר לרגע והמשיך לטפל ולנסות להציל את חייו של הנהג.
בום מחריש אוזניים הפסיק את הירי מעלינו.
הקצין הנוסף שפיקד על החיפוי הזעיק כוח חילוץ.
הכוח נעזר בטנק שגילה את המחבלים וירה לעברם פגז שהשתיק את הירי שלהם עלינו.
כוחות נוספים הגיעו וחילצו את כולנו לאחור למרפאה ואת הפצוע וההרוגים הטיסו לרמב"ם בחיפה.
ר' קיבל צל"ש אלוף הפיקוד על המעשה שעשה.
זכרתי מהמקרה גם את הכומתה השחורה של ר' מוכתמת בדם הפצועים.
ר' היה בדרכו הבייתה ותפס איתנו טרמפ.
באותו יום במיון בברזיליראיתי אותו עם החלוק הלבן, שערו כבר החל מאפיר כמו שלי.
ניסיתי לראות בדמיוני ממרחק של יותר מעשרים שנה אם היה מתאים לו חלוק לבן אז.
לא הסתדר לי.
"זו הייתה לי פעם ראשונה שראיתי הרוגים ופצועים במצב כזה" סיפר לי ר' באותו יום במיון.
אני זוכר שהיית קצת המום ולקח לך כמה שניות עד שהגעת אלי ולפצועים. אמרתי
"כן, גם אני זוכר את זה. אני תכננתי להגיע הבייתה ולא לעצור בדרך באיזה פיגוע" אמר ר'
חיכיתי לו עד סיום המשמרת, העובד שבאתי איתו שוחרר לביתו ואני נשארתי בברזילי.
ישבנו שם בקפיטריה של ביה"ח והעלנו זיכרונות של פעם.
את ר' לא ראיתי מאז אותו המקרה למרגלות ג'בל ברוך, עד אותו המפגש במיון,
אבל את הסיפור אני לא שוכח מאז.
מסתבר שגם אם מקבלים צל"ש אתה צריך לעבוד לפרנסתך.
התהילה נשארת בזכרונות.
זכרונות מכומתה שחורה של חובש, מוכתמת בדם שהיום עוטה עליו חלוק לבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
