לפני 20 שנה זה היה פחות נהוג.
הייתי בלידה של הילדים שלי.
בהתחלה חששתי מזה, איך ארגיש כלפי זוגתי לאחר מכן?
כל זה מקריאה של ספרים שאמרו שלעיתים גברים "נגעלים" מנשותיהם לאחר שהם רואים
את כל ההפרשות והסבל שהיא עוברת ועוד תיאורים פלסטיים שונים ומשונים.
בשבילי זו הייתה חוויה עצומה.
לראות לידה, עד אז, ראיתי רק בטלויזיה בנשיונל ג'יאוגרפיק וגם זה היה של חיות ולא ב-HD.
קראתי ביחד עם זוגתי את הספר המיתולוגי "הריון ולידה" בגלל הגירוי והסקרנות של מה שקורה.
הלידה הייתה בשבילי משהו יחודי ומיוחד במינו.
למרות שאני לא הייתי הסובל, אין ספק שהייתי שייך למחנה הזה.
לחשוב שמזרע וביצית יוצא ילד, יצור מופלא, שיצרת באהבה, ברוב המקרים, הוא פשוט מעבר לכל דבר.
שום פלא טכנולוגי שראיתי בחיי, וראיתי הרבה פלאי טכנולוגיה ורובוטים וכו', לא משתווה לפלא הזה של הלידה.
ההתפתחות של כל אחד מילדיי, השוני, היופי שבשוני, חיוך של ילד, חיבוק, נשיקה, מילים ראשונות
טעויות לשוניות מצחיקות, גמילה מטיטולים ומוצץ ועד לצעד הראשון.
אח"כ הגן וביה"ס וספרים, תעודות סוף שנה, מידות גדלות של בגדים ונעליים, מכות מנפילה
או חיוך מהצלחה, כל אלו שמחו או העציבו, תלוי במקרה, ונתנו לי להבין שיצירת אדם היא מעשה
שרק בורא עולם או הטבע הכל יכול מסוגלים לייצר ונפל בחלקי ובחלקם של עוד רבים שכמותי לעשות את זה.
תמיד הצטערתי על אותם אלו שלא מסוגלים להביא ילדים לעולם ומצד שני הערצתי את המלחמה היום יומית
הזו שלהם, את השתלת הביציות, טיפולי הפוריות והסבל שהם עוברים מול המטרה שהכל מקדש אותה
והיא להביא ילד לעולם.
מעולם לא הבנתי את אותם אנשים שלא רוצים להביא ילד לעולם ולחוות את ההרגשה של הורות.
אין שום סיבה לא להרגיש את החוויה הזו, את יצירת ילד מחלצייך שלך ושום סיבה לא נראית לי מספיק
חשובה כדי לא לקיים את המצווה "פרו ורבו".
כל אלו ששמים מול עינייהם את הקריירה, מספספים את עצם המהות של החיים מפסידים בגדול לתפישתי.
אחרי שיש כבר ילדים, עם כל הקושי לגדל אותם, לחנך, להעניק תשומת לב ראוייה ומספקת,
להיות שם איתם כל הזמן, תמיד אפשר לראות הישג ולו הקטן ביותר בחינוכם ובעצם קיומם.
אני לא מצליח להבין את אותם הורים המתעללים בילדיהם, מכים, מענישים בצורה שלא הייתה מביישת
שום שליט קולוניאלי את נתיניו או אדון את עבדו.
לפעמים אני חושב שהיה מיותר להביא אותם לעולם כדי שישמשו שק החבטות של הוריהם על התסכולים
והבעיות שלהם.
הילדים סובלים מספיק מ"חוסר הורים" מכדי שסבלם יהיה אחר או יגדל כתוצאה מסיטואציות בעייתיות אחרות.
אני רוצה להגיד שילדים הם כמו אתרוג.
צריך לדאוג שיהיו מושלמים ולא רק בחיצוניות, לשמור עליהם ממפגעים סביבתיים שונים ומשונים, הם צריכים להיות
גם טעימים מבפנים. שיהיו בהם את כל המעלות שצריכים להיות כדי שטעמם יהיה מובחר ויש כאלו שחושבים
להעניק להם מעלות שאין להם כהורים והיו רוצים שיתקיימו בילדיהם.
להעניק, לתת, לחשוב ולטפל עד שיבשילו ויגיעו לבגרות.
כמו שתיל רך שצריך לדאוג לו ולעמוד כחומה מול רוחות חזקות שמנשבות ומאיימות לשבור אותו ולעקור אותו מהאדמה,
כך ההורים צריכים לשמור ולגונן בטח בגילאים הצעירים ולדעתי תמיד עם מרווח נשימה מספיק ולא בחניקה.
גם בבגרותם, אנחנו כהורים דואגים להם ומנסים לשמר את הטוב שבהם ולהראות להם את הדרך הנכונה.
הבעיה היא שלא כולם עושים זאת.
יש כאלו המתייחסים לילדיהם כאילו היו "שגר ושכח", יגדלו לבד, ילד גדול יגדל את אחיו, ההורים לא נמצאים
במשוואה הזו.ילד תמיד ישאר ילד להוריו גם אחרי גיל 18.
לא הרמתי יד מעולם על ילדיי ואני לא מבין את אותם הורים שעושים זאת.
כילד, אם להגדיר את זה כמו היום, הייתי ילד מוכה. קיבלתי מכות מאבי כמעט "בלי חשבון".
אם הייתי אשם קיבלתי, אם לא הייתי אשם אבל הייתי "בסביבה" ולא עשיתי כלום גם קיבלתי.
פעם האמינו שמכות זה עונש חינוכי.
אני לא מאמין בדרך הזו לא רק כי הרגשתי אותה על בשרי (ביחוד בחלק התחתון) אלא מכיוון שאני דוגל
בדוגמא אישית ושיחות עם ילדים שהם אומנם נמוכים בגובה וצעירים בגיל אבל הם אנשים לכל דבר ועניין וכך
צריך להתנהג אליהם.
בנוסף לכך שילדים ביחוד בגילאים התעירים הם תלותיים מחוסר ברירה בהוריהם מה שמותיר אותם חסרי הגנה
ויכולת להשיב.
דוגמא לאיך לא להתנהג מצורפת בקישור הבא, צריך לראות כדי להאמין וזה יכול לקרות בכל מקום
ולא רק אצל השכנים שלנו...
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=809419&pid=54
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
