לפני כחודש הייתי בבני ברק.
באחת מפינות הרחוב ראיתי קבוצה של חרדים מכל הגילאים עומדת מול לוח מודעות.
התקרבתי מסקרנות וראיתי את כולם עומדים שם וקוראים פשקוויל.
נזכרתי בתמונות מסין של לפני שני עשורים כשהיא לא הייתה מתועשת כמו היום
ופתוחה לקהל הרחב.
בתמונות היו שם קירות שלמים של לוחות מודעות ועליהם מודבקים עיתונים ולאורך הקירות
היו אנשי שעמדו וקראו.
ה"עיתונים" היו מצונזרים כראוי למשטר קומוניסטי והראו רק מה שהממשלה שם רצתה
שהאזרחים יקראו ויבינו.
כשראיתי את התמונה הדומה, אבל בגרסתה הכשרה בבני ברק, חשבתי על הפייסבוק.
לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה בין פייסבוק לפשקוויל.
אם רוצים לשתף אנשים דתיים חרדים שאין להם גישה לפייסבוק זו דרך מצויינת.
הפשקוויל הוא אמצעי תקשורת ראשון במעלה כדי לגבש את החברה והמנהיגות הדתית
להעביר מסרים ישירים, לתת הוראות, לעשות לייק לא ע"י לחיצה על אייקון אלא ע"י מעשים.
הפשקוויל מצווה החרדים עושים, אחלה לייק.
הפשקוויל הוא אמצעי התקשורת החזק ביותר בחברה הדתית חרדית הרבה יותר מרדיו ועיתונים.
אם להשוות שוב לפייסבוק, אנשים נכנסים לדף האישי של החברים שלהם כל אחד בנפרד
אין חברותא, אין קשר עין בלתי אמצעי ובהרבה פעמים גם לא תמיד מגיבים כי החבר הוירטואלי
הוא עוד מישהו ברשימה של מאות חברים שרובם הם יד שלישית (חברים של חברים).
כשעומדים אותם אנשים מול המודעות האלו, הפשקווילים, יש אינטראקציה.
מספיק לראות את הבעות הפנים של האנשים שעומדים לידך.
אתה מכיר אותם מבית הכנסת, מהישיבה או מהשכונה.
ההשפעה והקשר האישי הרבה יותר חזקים.
כשהרב כותב לעשות חרם על מוצרים של תנובה זה מיד יוצא לפועל.
לחברה החילונית לקח הרבה מאוד שנים לעורר את הרחוב ע"י הקמת קבוצה בפייסבוק.
הכוח המאגי של המילה הכתובה נראה כמו מילות ספרי הקודש.
אם זה בא מפיו של הרב השכונתי או העירוני או כל רב אחר בהיררכיה גבוהה יותר
הרי זה כמו צו, חוק שחייבים לבצע.
כמעט ולא שואלים למה.
אם הרב פסק זה חייב להתבצע.
הסולידריות החברתית בחברה הדתית חזקה יותר מכל קבוצה בפייסבוק.
אם עושים חרם על מישהו ושמו מופיע על גבי פשקוויל בראש חוצות בשכונה דתית
זו זריקת רפש פומבית על אותו אדם, גוף עסקי, חברה.
כולם יודעים מיד על מה החרם הכל עובר מפה לאוזן.
חרם בפייסבוק הוא בעייתי וראינו בשנה האחרונה מקרים של ילדים שהתאבדו או היו קרובים
למצב של התאבדות בגלל שכתבו עליהם בפייסבוק מילים פוגעות,
או קראו לחרם של הכיתה עליהם.
אם בפייסבוק אנחנו יכולים למחוק, לשנות, להישאר אלמונים ואנונימיים, בפשקווילים התלויים
על לוחות המודעות ברחוב החרדי, אין אפשרות למחוק או לשנות.
ההתייחסות היא כמו למשהו קדוש.
הפגיעה היא יותר משמעותית וחזקה כמו גם ההשפעה.
ההתאגדות וההתאחדות סביב רעיון או הוראה מגבוה היא הרבה יותר גדולה מאשר בחברה החילונית.
חשבתי אולי לקרוא למודעות האלו "פייסקביל" או "פשקבוק"...
תמונות שנלקחו מהאינטרנט בחיפוש בגוגל:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
