מוקדם בבוקר באותו יולי 1976 ההורים שלי העירו אותנו הילדים עם דמעות בעיניים.
אלו היו דמעות של שמחה.
לא עוד הפרדה, לא יותר סלקציה.
לא הולכים למוות כי מישהו הכריח אותנו.
צה"ל חילץ את בני הערובה מאנטבה.
הם בדרך הבייתה.
זה היה בוקר שמח בכל המדינה.
הדמעות היו דמעות של אושר.
המנהיגים היו מנהיגים, אומנם פוליטיקאים אבל עדיין מנהיגים גדולים כמו רבין ופרס.
וזה ירשם בדפי ההיסטוריה כהישג אדיר והירואי.
בבוקר אחר ב-7 ביוני 1981 הייתי בחופש הגדול לפני גיוס. (אפשר לחשב את הגיל...)
קמנו ושמענו בחדשות ברדיו שהכור בעיראק הושמד.
ישראל כמובן שלא לקחה בהתחלה אחריות אבל כולם ידעו שאין מישהו אחר.
אולי זה לא היה בוקר שמח כמו אותו בוקר של החזרת בני הערובה מאנטבה אבל היו גם שם דמעות.
דמעות של אנחה.
דמעות של הקלה שהתבררו כעבור עשור שטוב שהדבר נעשה כך שעברנו את מלחמת המפרץ ב-1991
"רק" עם סקאדים קונבנציונליים ולא בעלי ראש נפץ גרעיני, למרות שאף אחד לא הוכיח מעולם שהיה שם נשק
גרעיני או נשק אחר להשמדה המונית.
המנהיגים היו מנהיגים למרות שחלקם התנגד לפעולה הצבאית עם כל מיני תרחישים אפוקליפטיים.
היו פוליטיקאים אבל היו מנהיגים כמו בגין שהחליט וכנראה שעשה טוב.
וזה ירשם בדפי ההיסטוריה כהישג אדיר והירואי.
הבוקר הדומה מתקרב.
אנחנו נקום באיזה בוקר שבו נשמע בחדשות ברדיו ובכל תחנות השידור בכבלים
כי איראן הופגזה הלילה ע"י ישראל.
ירי טילי יריחו 3 הנושאים ראשים קרבים (קונבנציונליים וכנראה גם לא) שיפגעו בכל אותם מתקנים
גרעיניים או חצי גרעיניים הנמצאים על פני הקרקע.
תקיפות של גלים גלים מהאוויר ע"י מטוסי F-16 ישראלים בריטים ואמריקאים עם פצצות חודרות בונקרים
מסוג GBU-28 שיטפלו במתקנים הגרעיניים בעומק האדמה.
יש גם אופציה שנקום בלילה לקול צופרי האזעקה בכל רחבי הארץ.
ואז יהיה שקט.
כולנו ניכנס לממ"דים ולמקלטים.
הדמעות לא יהיו של שמחה.
אנחנו מטרה.
כמה זמן אפשר לחכות ולתת לאחרים לעשות...כלום.
כולם רוצים לעשות משהו אבל מפחדים/לא מעוניינים/לא חשוב להם (לא למחוק את המיותר, הכל נכון)
המנהיגים לא מנהיגים קודם כל הם פוליטיקאים.
אח"כ הם דואגים לעצמם.
זו החלטה קשה וצריך לחשוב על כל התרחישים שיכולים לבוא אח"כ.
אבל מצד שני אי אפשר רק לחשוב מה יהיה אח"כ בבחינת מתכונת הגנה.
צריך לעשות וליזום מהלכים התקפיים, ואלו מגווונים, אי אפשר לשבת ולחכות.
הסיטואציה שונה
התקופות שונות
המנהיגים שונים
אני חושב שגם האנשים שונים, השתנו, כולנו כבר לא מה שהיינו פעם.
אני בעד לעשות את הדבר כי אני יודע שבמידה ולא נעשה את זה זה יתהפך עלינו.
זה לא פוסט פאניקה או חיזיון שחור.
זה פוסט ריאלי.
לא ריאליטי, ריאלי. אף אחד לא יזכה שם במיליון שקל.
ככה כנראה זה עומד לקרות ואנחנו לא נדע,
עד לאותו בוקר.
ולא נדע מה ילד יום.
האם אלו יהיו דמעות שמחה על שהצורר האיראני שהחליף את המן האגגי,
היטלר הגרמני ועוד שונאים שקמו עלינו, הושמד?
או אלו יהיו דמעות של בכי על העתיד?
אז היינו גיבורים של העולם, מדינה נחושה עם זרוע ארוכה.
גיבורים.
לא נכנענו לטרור ולדרישותיו.
האם גם הפעם נחשב לגיבורים, למרות שלא אנחנו לבד נעשה את העבודה.
אם וכאשר הדבר יתרחש כנראה שנקום לבוקר אחר בהיסטוריה של עם ישראל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
