השנה האזרחית החולפת עשתה המון תהפוכות במדינה שלנו ובעולם כולו.
בארץ היא תיזכר בגלל פרשיות שונות, חלקן טובות חלקן פחות.
ראש ממשלה העומד למשפט פלילי על כמה אישומים, פסק הדין יזלוג לו לתוך שנת 2012
נשיא אנס שפסק דינו ניתן לפני חודש בערך ומראה כי המעמד לא חשוב, כולם חוטאים ומשפט בוזגלו
צריך להעשות גם בארזים הגבוהים ולא רק באזובי הקיר הקטנים.
השנה החולפת התאפיינה במשפחה שלי בהרבה שינויים.
השינוי הבולט ביותר הוא גיוסו של הבן לצבא (בסוף שנת 2010) ואת התקדמותו הראוייה להערצה מבחינתי.
היו עוד שינויים אישיים וכאלו שעתידים לבוא בשנה הקרובה ואני משתוקק כבר לראות את האופק.
מינויו
של רמטכ"ל צה"ל מאז ומתמיד היה תהליך לא פשוט. מי המתאים ביותר לאותה תקופה, מקורבות לשר הביטחון
ולראש הממשלה, פוליטיזציה זוחלת אל תוך הצבא וכו'.
בשנה החולפת ראינו את אחת הסערות הגדולות בצמרת הצבא. בסוף 2010 היה אמור להתמנות האלוף יואב גלנט
לרמטכ"ל.
עוד לא יבשה הדיו על ההחלטה וכבר פורסם כי גלנט חשוד בביצוע עבירות תכנון ובנייה
בביתו במושב עמיקם.
בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה כי לא יגן על גלנט
בבג"ץ, באם גלנט יעתור נגד מינויו – הוחלט על ביטול המינוי.
מי שנבחר להחליף את
גלנט בפברואר 2011 היה בני גנץ, כיום הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל.
ואני חושב שהמילה האחרונה לא נאמרה, כמו שכתבתי בעבר, למרות ההערכה שלי לגבי אשכנזי והתרומה הגדולה שלו
לשיקום הצבא אחרי מלחמת לבנון השניה הכושלת, הוא חטא במכתב הרפז שעוד יתגלה כצרה צרורה, ימים יגידו.
שנה שבה איראן מתחמשת בנשק גרעיני וכל העולם רואה, מאוחר מדי אולי, שחייבים לעשות משהו.
"כל האופציות על שולחן" מצהירים מנהיגי ישראל, בינתיים לא קורה כלום אבל זה לא יחזיק הרבה זמן מעמד
ואני מתכוון לאי העשייה. אי אפשר להגיד את הכל על מלחמת הצללים המתנהלת במחשכי הרשת והסייבר
מה שניתן כן להגיד זה שהמציאות עולה על כל דימיון.
ןלכל מי שחשש מתפיסת החמקן האמריקאי ע"י האיראנים...מה שאפשר להגיד "הכצעקתה?" ממש לא.
זו תקופה של מלחמת תקשורת בעיקר, הכחשות, פיצוצים לא מבוקרים ולא ידועים, חטיפת מדענים איראנים
רציחתם של אחרים והכל שולחים אצבע מאשימה כלפי ישראל.
אני אומר, שימשיכו להצביע עלינו כעל האשמים, אנחנו צריכים להראות להם גם אצבע...משולשת.
התקפות גראדים על ערי הדרום והפעלת הפרוייקט "כיפת ברזל" היה אחד המהירים בהיסטוריה של פיתוח
מערכת בישראל
בפרט ובעולם בכלל.
לאחר פחות משלוש פיתוח הועמדו סוללות המערכת, שמטרתה
יירוט רקטות קצרות טווח, למבחנן הראשון.
ב-7 באפריל יירטה סוללת "כיפת
ברזל" לראשונה רקטת גראד ששוגרה לעבר אשקלון.
מאותו יום מוצבות באזור הדרום מספר
סוללת של המערכת – הנחשבת להצלחה ישראלית.
משהו נוסף שלא מרבים לדבר בו ואני אתן רק הצצה קטנה היא "מעיל הרוח". אותה מערכת חכמה המונעת חדירה של טילי
נ"ט (נגד טנקים) אל טנקי המרכבה הנמצאים על גבול עזה.
מערכת חכמה שתגן על הטנקיסטים שלנו שיוכלו לבצע את מלאכתם בשקט וללא חשש ומורא.
מעבר לגבול, מעבר לכל גבול. כך קראתי לאחד הפוסטים האחרונים שלי. הקיץ, באוגוסט, קיבלנו תזכורת לכך שהגבול
עם מצרים פרוץ לחלוטין. חוליות מחבלים,
כולם אזרחי מצריים שאומנו בעזה, חדרו לשטח ישראל וביצעו מתקפת טרור משולבת
על כלי רכב שנסעו באזור הגבול על כביש 12 אותו הכביש המגיע לאילת מצפון ומקביל בחלקו לכביש 90 הוא כביש הערבה.
שמונה
ישראלית נהרגו, ביניהם שישה אזרחים, לוחם צה"ל ולוחם ימ"מ. הפיגוע הוכיח
שחצי האי סיני לא נשאר ריק כפי שנראה
אלא רוב תעשיית יצור הרקטות ומחנות האימונים של המחבלים עוברים לשם הרחק מידו של צה"ל בכלל וח"א בפרט.
למרות זאת חצי האי סיני מציב בפנינו אתגר ביטחוני ממדרגה ראשונה.
אולי סוף סוף הישראלים הנוסעים לנפוש בסיני
יקחו יותר ברצינות את אזהרות המסע של משרד החוץ...
"האביב הערבי" שהחל בכלל בחורף מצפון אפריקה בתוניס עבר למצרים והמשטרים
הדיקטטורים במדינות ערב החלו ליפול
כמו אבני דומינו ראלי. בינואר 2011, זמן קצר לאחר
נפילת השלטון בתוניס, בא סופו של נשיא מצרים חוסני מובארק.
מאות אלפי בני אדם נאספו מדי יום בכיכר תחריר שבקהיר
ודרשו את מותו של האיש החזק בעולם הערבי, מי ששלט בהם שנים רבות.
לאחר כשלושה שבועות של מהומות
ועימותים אלימים ברחבי המדינה, התפטר מובארק מתפקידו, לאחר 30 שנות שלטון,
ונעצר.
הדבר הושג בלחץ של המערב שקרא למובארק להתפטר ואת מקומו תפס הצבא שבינתיים לא נראה שמצליח להשתלט על המצב
מה שגורם לוואקום שלטוני שלתוכו נכנסות מפלגות מוסלמיות קיצוניות שהחלו כבר להרהר בהסכם השלום עם ישראל.
מדינת ישראל שהזניחה את הגבול הדרומי עם מצרים לגבי הברחות של אנשים וסחורות "השכילה" לפרק את האוגדה הדרומית
במחשבה של חיסכון במשאבים, אבל לא הייתה שם ראייה אסטרטגית, ואני לא מאשים אף אחד, פשוט צריך להחזיר עטרה ליושנה.
אני מקווה שהדבר יוחזר במהרה כדי להיות מוכנים לכל דבר.
גם מועמר קדאפי המשוגע נפל, השלטון בסוריה נמצא על קרעי תרנגולת או אפשר לומר שהוא יושב על עשרות אלפי גופות
של אזרחים סוריים ועריקים מהצבא הסורי שרצו חיים אחרים וחשבו שאסאד הבן יפול כמו מובארק או קדאפי.
יש ריח של משהו חריף בצפון וזה לא חומוס מדמשק בפיתה סורית...
בשבוע הראשון של חודש
מאי הודיע בארק אובמה קבל עם ועולם על תפישתו והריגתו של אוסמה בין לאדן.
מרדף שנמשך עשור, החל אחרי נפילת התאומים בניו יורק והסתיים באיזו וילה במדבר הפקיסטני שבה הסתתר בין לאדן.
גופתו נזרקה לים כדי לא לאפשר לה קבורה ומקום עליה לרגל לכל אותם אוהדיו.
כמובן שלא נשכח את הקיץ החברתי שהרים את כולם מהכורסאות מול הטלויזיה אל הרחובות לעשות טלויזיה.
הראנו לכולם שאנחנו יכולים להילחם חברתית אבל זה דעך מהר מדי. הצלחנו לייצא את המחאה גם לעולם.
טרכטנברג כתב, ביבי קרא, שטייניץ אמר לא.
נכון שלא כל ההמלצות נזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה אבל גם לא ראינו מזה עדיין כלום.
מה שמוכיח שאין מנהיג בישראל אבל אין גם יכולת נשימה ארוכה לאזרחים.
המדינה הזו צריכה להתנהל מהר. כך אנחנו מתנהלים במלחמות, צריכים זבנג וגמרנו.
אנחנו לא בנויים למלחמת התשה של העורף או החזית (ראה מלחמת לבנון הראשונה והבוץ הלבנוני של 20 השנה)
כך אנחנו גם לא בנויים למלחמה חברתית מתישה.
אנחנו רוצים את זה עכשיו כאן ומהר ואם לא אנחנו חוזרים לכורסאות הטלויזיה הנוחות שלנו ולשיחות הסלון
של יום שישי על כמה רע כאן במדינה וכמה המחירים עולים וקשה לנו.
אם פעם היינו כולנו סופקים כפיים על עליית מחירי הדלק, היום, 29 בדצמבר 2011 מפורסם בידיעות אחרונות שבתחילת השנה
הדלק יעלה ב-27 אגורות והבשורה הטובה היא שרצו להעלות ביותר והוסכם רק על העליה המתונה הזו...אחלה
עכשיו אני מאוד שקט, דואגים לי.
לא נשכח גם את השחרור הלאומי של החייל הלאומי גלעד שליט.
באוקטובר, ליום אחד כולנו שכחנו הכל והתמקדנו בטלויזיה בכל פינה במדינה כדי לראות אם נקבל
חייל הולך על רגליו או שוב ארון קבורה כמו שקיבלנו עם שחרור החיילים מלבנון מידי החיזבאללה.
הנשימה חזרה אלינו וכולנו נשמנו לרווחה כשראינו את החייל הצנום והחלש.
אבל גם אז, אנחנו אוהבים את הנבירה הזו בחיי אחרים ולהכניס את המחט תוך כדי חיטוט כואב בפצע.
"הוא לא בדיוק סבל", "הוא ראה חדשות ונשיונל ג'יאוגרפיק" וכל אותם אלו שדיברו שהוא בעצם לא סבל ולא הורעב
כולם חכמים, כולם חושבים שלהיות אצל החמאס 5 שנים זה בית הבראה.
האם הם מוכנים להיות שם ולראות טלויזיה ולנגב חומוס עם פיתה עזתית?
והצונאמי ביפן שהראה לנו בפעם המיליון, עד כמה אנחנו חתיכת כלום בעולם.
כולנו חכמים וחזקים וגרעיניים וסוני והכי טוב זה יפני...
והנה גם ביפן יש פאשלות והכורים הגרעיניים לא בדיוק נבנו נכון והיו גם שם בעיות.
אבל רק היפנים כמו היפנים יכולים להתאושש מצונאמי במהירות הבזק ולהתניע הכל מחדש
כמו שהם עשו לפני 70 שנה כמעט כשהפציצו אותם בשתי פצצות אטום.
מה שמזכיר לי האם איראן תוכל להתאושש ממכה צבאית משולבת או פרטנית באותה המהירות?
ומה יקרה עם ישראל?
ויש לי עוד הרבה שאלות על השנה שתבוא עלינו לטובה.
כדור הבדולח שלי הפך עכור, אצטרך לחכות לשנה הבאה ולראות אם כל מה שרציתי קרה
ואם כל מה שחשבתי שיקרה אכן יצא לפועל.
בהזדמנות הזו אני מאחל לכל קוראיי וגם לאלו שיבואו להציץ, שנה אזרחית טובה, מגשימה ופוריה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
