דיאנה היא אזרחית אמריקאית.
לפני 5 שנים קיבלנו אותה לעבודה במסגרת חוזה שירות של החברה שאני עובד בה
לחברה שדיאנה מייצגת.
דיאנה בת כמעט 50, גרושה, עם שני ילדים גדולים כבר.
הבעל ושני הילדים גרים בארה"ב ואין לה קשר איתם יותר מעשור.
D כמו שקראנו לה אנחנו לבקשתה, הייתה אדם בודד בארץ.
המשפחה לא רצתה עימה בקשר בגלל עברה.
D הייתה כ-20 שנה חיילת בצבא ארה"ב.
היא הוצבה בכל מקום שרק ניתן לחשוב עליו במסגרת עבודתה.
היא למדה הנדסת מכונות וחשמל ומשם ישר הלכה להתגייס כחיילת מקצועית.
היא הכירה את בעלה באחת החופשות שלה בארה"ב.
האהבה הייתה מהירה והם התחתנו לאחר כשלושה חודשים.
היא ילדה שני ילדים ובמסגרת הצבאית אישרו לה חופשה בכל פעם.
D לא סיפרה מעולם על התקופה ההיא שלפי התמונות שהיו לה, הייתה הכי מאושרת בחייה.
בעלה לא הסכים שהיא תמשיך לשרת בצבא ארה"ב והתנה את המשך הנישואין בכך.
D לא הסכימה לוותר על קריירה וכמובן לא רצתה לוותר על שני הילדים.
מאבק ארוך בבתי משפט שהותיר אותה כמעט ברחוב, הסתיים בהסתת הילדים נגדה
וניתוק קשר מוחלט.
לפני 5 שנים D הגיעה לארץ.
להבדיל מהרבה אמריקאים טיפוסיים, היא הייתה יותר ישראלית מאמריקאית באופייה.
רמת האנגלית של הצוות השתפרה פלאים.
כל השיחות ביננו היו באנגלית, העברת האינפורמציה, שיחות הטלפון ואפילו ערבי ההווי
היו בשפה האנגלית.
במקביל החברה שהיא עבדה בה, דאגה להקנות לה את ידיעת השפה העברית במעין אולפן.
היא לא יכלה להתמיד בכך בגלל שעות העבודה המשוגעות שהיא הייתה צריכה לעבוד לעיתים.
כמנהל הצוות, לקחתי על עצמי לנסות ללמד אותה עברית...
בשיעורים הראשונים, לא הפסקתי לצחוק אחרי על "השגיאים" שלה.
היא פשוט לא הבינה למה היא צריכה ללמוד את השפה הכי קשה בעולם כשכל התקשורת
המקצועית והאישית מתנהלת באנגלית. הסברתי לה שכולנו רוצים שהיא תתאקלם בארץ בצורה טובה
במיוחד כשהיא לבד.
D השתעממה בשיעורים סטנדרטיים וחשבנו ביחד מה לעשות.
הצעתי לה שאביא עיתונים וסרטים וכל שיעור נקרא בעיתון ונראה סרט מפנתיאון הסרטים הישראלי,
משהו שמכובד להציג במסגרת העבודה, ונלמד לדבר עם הסרט.
היא עשתה פרצוף חמוץ ואמרה בעברית "מקולקלת" (כדבריה) "צריך עבודה לא כייף"...
אבל לנו היה כייף. והכי כייף היה עם בסרטים, העיתונים "נעלמו" עם הזמן.
ראינו את כל סרטי הבורקס שיכולתי להביא, ודרכם זה התחיל לעבוד יותר טוב.
בהתחלה הייתי צוחק לבדי והיא הייתה מסתכלת עלי ותוהה בקול "What the fuck is funny" ?
אח"כ היינו צוחקים ביחד על הסלנג והמצבים שאין ישראלי שלא צחק באותו הסרט.
הסרטים האהובים עליה היו "גבעת חלפון" ו"הלהקה".
הסיטואציות המצחיקות של גבעת חלפון מצאו אותנו צוחקים בחדר הישיבות מול מסך המחשב.
הסרט "הלהקה" ריתק אותה מכיוון שלתפישתה, צבא הוא שירות ולא חוויה.
היא לא הייתה מסוגלת להבין את המשמעות של להקות צבאיות שבהם משרתים חיילים וחיילות רק
על מנת לספק בידור לחיילים במקומות נידחים ברחבי הארץ.
היו לנו הרבה ויכוחים על הסוגיה והיא לא קיבלה את דעתי למרות שהסברתי לה שצריך להיות
חייל בצה"ל כדי להבין איזו חוויה ואיזה הווי יש שם.
היו לנו הרבה נושאי שיחה על הצבא בגלל העבר של שנינו, אומנם בצבאות שונים ובתפקידים אחרים
אבל עדיין יש המון נקודות השקה שמעלות סיוטאציות דומות.
לקחנו את השירות הצבאי של שנינו כמנוף נוסף ללימוד השפה העברית.
הסלנג עזר מאוד ונתן לה את הכלים הבסיסיים ללימוד השפה ולהסתדר עם הסביבה החיצונית, לא בעבודה.
הבדלי התרבויות הקשו עליה מאוד.
לא היה יום שלא שמעתי תלונות על אי עמידה בתור, "סליחה אני רק רוצה לשאול", "מי אחרון בתור"
(אין לכם מספרים בעברית?) ואחד הדברים שהרגיזו אותה היה הסופרמרקט.
איך אתם מבדילים בין המוצרים של אחד לשני? למה שמים נייר טואלט של הבא בתור לפני המוצרים שלו?...
(מוכר למישהו?...) בארה"ב בכל סופר ברחבי המדינה הגדולה הזו, יש חתיכת מוט פלסטיק שאומרת "הלקוח הבא".
את הפלסטיק שמים לפני הדברים שלך כך שהקופאי/ת יודע עד היכן המוצרים של הלקוח שמקבל שירות כרגע.
אחרי כמה פעמים שהיא קנתה ועשו טעות כי חייבו אותה על מוצרים של הלקוח אחריה היא צעקה שם
בסופר, כמו כל ישראלי על הטעות הזו, אבל הכל חזר על מקומו ואף אחד לא התרגש...
ביום חמישי האחרון D הייתה באחד הקניונים בעיר מגוריה, יצאה משם לכיוון הרכב שלה ואז היא הרגישה רע.
היא לא הבינה מה קורה איתה, אבל היא ידעה שזה משהו רע מאוד.
מייד היא חייגה אלי וניסתה להסביר לי מה קורה איתה, המילים לא יצאו מפיה, היא נשמעה מבולבלת מאוד.
ביקשתי שתיתן את הסלולרי לאדם הראשון שהיא רואה.
לקח משהו כמו דקה שתיים עד ששמעתי מישהו בצד השני.
זה היה נהג מונית שעצר לידה כי היא הרימה יד.
ביקשתי ממנו שיתאר לי את מצבה והסברתי לו שהיא לא מבינה טוב עברית.
הוא אמר לי שהיא מחזיקה את ידה השמאלית ונראית מבולבלת מאוד כאילו לא שייכת למקום.
ביקשתי ממנו שיקח אותה מייד לחדר מיון אני מגיע לשם.
השיחה נותקה.
מיהרתי לביה"ח לחדר המיון, אני גר רבע שעה משם.
D כבר הייתה בחדר המיון, אני הלכתי לקבלה לשאול מי הביא אותה.
הנהג חיכה שם, הודתי לו שילמתי והוא נסע.
D עברה אירוע מוחי באותם הרגעים שבהם דיברה איתי.
המהירות של הנהג, וההבנה שלי שמשהו לא בסדר כנראה הצילו את חייה.
לפי התיאור שלו שהיא מחזיקה את ידה השמאלית, הייתי בטוח שהיא כרגע בעיצומו של התקף לב.
בחדר המיון לא הבינו אותה בגלל קשיי הדיבור...
ההתערבות שלי לאחר שהצגתי את עצמי שינו את היחס כלפיה.
הרופא התורן בחדר המיון הבין מייד שמדובר באירוע מוחי והיא נלקחה במהירות לביצוע CT מוח
שלאחריו החלו לתת לה תרופה לדילול הדם כי החשש היה שיש קריש דם שתקוע איפה שהוא במוחה.
היום, כמה ימים אחרי האירוע, היא נמצאת בהשגחה במחלקה נוירוכירורגית.
הדיבור עדיין לא תקין אצלה והיא מסוגלת לומר מילים בודדות מתוך משפט אבל קשה לה לחבר
משפט שלם. הצד השמאלי שלה טיפה חלש מוטורית והיא תצטרך שיקום ארוך.
הבוקר, היא קיבלה את פני בדמעות.
החברה שהיא עובדת בה החליטה להעניק לה את כל הטיפול הרפואי שהיא זקוקה לו כולל שיקום ארוך
עד החלמה מלאה (עד כמה שניתן). שמחתי בשבילה וחשבתי שהדמעות האלו הם דמעות שמחה.
"אלו דמעות עצב" אמרה D.
למה עצב? את תקבלי את כל מה שאת צריכה כדי לשוב לאיתנך אמרתי
"הם רוצים להחזיר אותי לארה"ב שם הטיפול יהיה יותר פשוט כי אני צריכה לעבור שיקום
של הדיבור בשפה האנגלית וכאן זה לא ניתן לביצוע" (הדברים נכתבו על מחברת ולא נאמרו בפיה)
"אני אתגעגע אל כולכם למרות שאתם FUCKING דפוקים וחסרי בושה ותרבות, אתם אנשים מיוחדים במינם"
(בסוף המשפט היא ציירה לי סמיילי...)
"אני רוצה שתביא לי את הסרטים הישראלים שיהיו איתי למזכרת כשלא אהיה כאן ותביא את כולם למסיבת פרידה"
היה לי קשה המעמד הזה.
כולנו נקשרנו ל-D היא תחסר לנו מאוד.
הצבעוניות שלה והיכולת שלה להיות אחת מכולנו למרות היותה האישה היחידה בצוות, רק תרמו לגיבוש
ולאווירה מיוחדת במינה.
אישה מדהימה, מקצועית וחברותית ואני מקווה שהשיקום שלה יהיה טוב והיא תוכל לחזור לחיים רגילים
שם רחוק באריזונה, ארה"ב.
עריכה 5.1.2011 - תודה לכל מי שהמליץ ולכל התגובות האמפטיות.
אני מקווה באמת שהדברים יחזרו לקדמותם למרות שאני יודע שאין סיכוי ש-D
תחזור לעבוד אצלנו אבל לפחות שיהיו לה חיים מספקים ועם כמה שפחות מגבלות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
