הבוקר קמתי בחמש וחצי בשעה שש כבר יצאתי לרכב.
בחוץ הטמפ' הייתה 8 מעלות.
הרוח הכתה בי והורידה את הטמפ' בעוד איזו מעלה או שתיים.
אנשים שטיילו עם הכלב שלהם או סתם טיילו עם עצמם, היו לבושים במעילים או בסוודר עבה
והסתכלו עלי כאילו נפלתי מהשמיים.
המאמץ היה שווה, רכבתי רק 20 ק"מ בשביל ה"חימום", מה שלקח לי 40 דקות.
חזרתי הבייתה מקלחת זריזה, ארוחת בוקר והלכתי לחדר כושר.
גם שם היה מצויין, החימום בבוקר השאיר את אותותיו ונתן לי "פוש" חזק.
לא עשיתי את זה אף פעם. זה תמיד היה חדר כושר או רכיבה.
אני רוכב הרבה שנים על כביש. שומר על חוקי התנועה כרוכב וכנהג כשאני רואה רוכבים בדרך.
תמיד יש חששות אבל תמיד חזרתי בשלום הבייתה.
אחה"צ קיבלתי שיחת טלפון.
זו הייתה אישתו של אודי, חבר טוב שנפצע בבוקר בתאונת דרכים בשעה שרכב על אופניים.
עוד תאונת דרכים שמעורב בה רוכב אופניים, עוד תאונה שלא מעניינת, כמו הרבה אחרות עם רוכבי אופניים
או ה"אופנה" החדשה של "פגע וברח".
חיפשתי לשמוע אם מדברים על זה ברדיו אבל כלום.
כמובן שזו הייתה תאונה עם פציעה ולא מוות לכן אין סיכוי שזה יהיה מעניין.
את אודי אני מכיר מזמן משירות מילואים שעשינו יחד ושם הבנו שיש לנו נושא משותף, רכיבה, מה שחיבר ביננו.
אנחנו רוכבים לעיתים רחוקות ביחד בגלל המרחק הגיאוגרפי ביננו, אבל תמיד שומרים על קשר.
מה עכשיו יהיה עם אודי? איך ישתקם? מה יהיה על המשפחה? עד כמה חמורה הפציעה?
המון שאלות שאין לי תשובות מחר בבוקר אסע לראות אותו בביה"ח.
עברתי מלחמה אחת כמפקד צעיר במלחמת "שלום הגליל".
לא הצליחו להפחיד אותי עם הקומנדו הסורי והמחבלים בצור צידון בחמדון עליי וביירות,
וגם כל מה שבדרך, הגזרה המזרחית והמרכזית, אגם קראון ובכל שאר החזיתות.
לא הצליחו להפחיד אותי המחבלים בשטחים שבהם עשיתי (ועושה דיין בהתנדבות) מילואים.
מג'נין בצפון ועד חברון בדרום וכל מה שבתווך לרוחב, במיוחד שכם ורמאללה.
לא הצליחו להפחיד אותי הפעולות שעדיין לא הגיע הזמן לספר עליהן,
גם לא הצליחו להפחיד אותי עם הגראדים בדרום.
אתם יודעים מה? גם לא מפחיד אותי שיש לי בן חייל למרות הדאגות הלגיטימיות של הורה לבן המשרת בצה"ל.
ועכשיו הצליחו סוף סוף להפחיד אותי, אולי כי זה אדם שאני מכיר מקרוב?
אותם נהגים ששמים פס (לבן) ארוך על רוכבי הכביש.
אותם אלו ששותים ונוהגים.
אלו ששותים ומעשנים רק גראס ונוהגים.
אלו שאף אחד אחר לא מעניין אותם ונוהגים.
מה זה משנה אם נהג שתה, עישן סמים או היה עייף לנהיגה.
מפחיד אותי חוסר האחריות.
חוסר האיכפתיות והזילות בחיי אנשים שהפכו להיות הפקר.
נהגים שעולים על הכביש ונוהגים כאילו הם באיזה מקום שומם ושכוח אל שאף אחד לא עובר שם.
ושלא יאסרו עלי לרכב על השוליים!
זה כמו שיאסרו עלי להגיע למועדונים בגלל האלימות.
יש כל מיני אנשים שטועמים שאסור לרכב על הכביש וחוקי התעבורה לא מאפשרים זאת.
דואגים להרחיק את אותם אלו שבסך הכל רוצים להנות ולעשות ספורט המקובל בכל העולם.
אז כן, אני מודה, אני פוחד.
פוחד לרכב על הכביש.
פוחד להדאיג את המשפחה ואני דואג לצלצל מהדרך בכל צומת שאני מגיע אליה,
כי גם בבית פוחדים שמישהו יבוא מאחור ויעיף אותי לכל הרוחות.
הבן הקטן תלה לי "חמסה" קטנה בחוט אדום מתחת לכסא האופניים כדי שתשמור עלי...
מבחינתי אני תולה את האופניים ומוציא להם את האויר מהוינטילים.
כמו שכל אותם פושעים על הכביש הצליחו להוציא לי את האויר מהוינטילים.
מעולם לא תליתי את הנשק שלי על הקיר וגם לא תליתי את הנעליים הצבאיות או המדים והדרגות.
איך עשו לי את הדבר הזה? איך רוקנו לי את האוויר ושלחו אותי לתלות את האופניים?
אני לא מאמין.
מאוכזב, כועס ודואג לכל אותם אחרים שרוכבים ומקווה שיגיעו בשלום לביתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
