הדעה הרווחת היא שהחיים הם כמו גלגל.
פעם אתה למטה ופעם אחרת אתה למעלה.
פעם יש כסף ופעם פחות.
פעם אתה בריא ופעם אתה חולה.
פעם יש הצלחה ופעם כישלון.
בשבילי החיים הם כמו סולם.
סולם המטפסים עליו בזהירות אך בנחישות.
מחזיקים בשתי ידיים.
שמים לב היכן מניחים את הרגליים.
מדי פעם מציצים למעלה לראות כמה עוד יש לטפס
והיכן אנחנו נמצאים.
לפעמים נשבר שלב ויש לדלג מעליו או שהוא רעוע מדי
ולא כדאי לדרוך עליו כדי שלא ישבר תחת משקל גופנו.
לפעמים עולים רק כדי להסתכל
לפעמים עולים כדי לבצע משימה כלשהיא.
כשהייתי ילד פחדתי לעלות על סולמות ובכלל פחדתי מגבהים.
עם השנים למדתי לאחוז בסולם ולטפס למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם.
בשבילי הסולם הוא דרך חיים.
לא להישאר על שלב אחד הרבה זמן, זה משעמם, הנוף לא משתנה והמשקל יכול לשבור את השלב
שבו אתה עומד.
משמעות החיים בשבילי היא להתקדם הלאה, לעלות בסולם.
לשאוף תמיד למעלה ולעלות כמה שרק ניתן.
האימרה כי השמיים הם הגבול הופכת לדרך חיים כשאתה באמת מתכוון לכך.
יחד עם זאת תמיד יש להסתכל למטה.
אני נוהג לעשות זאת מכמה סיבות.
אחת כדי לראות את הדרך שעשיתי מלמטה עד לאותו הרגע.
להחליט אם אני מסתפק בזה או לא (התשובה היא לרוב לא מסתפק).
להבין איזו כברת דרך יש עוד לפני ואולי הכי חשוב להבין שלמטה זה למטה.
כלומר, צריך לשמור כדי לא ליפול לתהומות ויותר חשוב להבין מהיכן הגעת.
להבין שעלית מלמטה, ממקום שלא חשבו שניתן לטפס למעלה,
מקום עם סטיגמות נוראיות, מקום רחוק מאוד מתחומי השפעה.
והנה אני עומד גבוה מסתכל על כל השלבים בסולם, זוכר כל שלב ושלב,
כמה כאבו לי השרירים בטיפוס, כמה קשה היה להחזיק את הסולם יציב ולעלות למעלה
כמה מרפקים קיבלתי בצלעות מאנשים שעלו מעלי וחשבו
שכוחנות היא הדרך למעלה עד אותה נפילה חזקה המלווה ברעש אדיר. התרסקות.
היבלות בידיים מהטיפוס על הסולם כאבו ולפעמים דיממו, משאירים שובל של דם מרוח על גבי הסולם.
הזיעה ניגרת, הפנים אדומות, הגוף דואב אבל הכל מושך למעלה, חייב להיות שם.
ההסתכלות למטה, מלבד נתינת פרספקטיבה, חשובה מאוד, תפקידה לא מסתיים בכך.
לראות את אותם אנשים שלא יכלו לעלות למעלה, מסיבותיהם שלהם, מקשיים שלא תמיד תוכננו, ולזכור.
לזכור את כולם.
את אותם אלו שנתנו יד למאמץ משותף, אותם אלו שהחליטו כי עייפו ולא רוצים יותר, וויתרו.
לא לשכוח את כל החברים שהיו תמיד שם, להבין שסולם הוא צר ולא כולם יכולים לעלות עליו.
ולמרות השאיפה לפסגה, אותם חברים תמיד ישארו חברים,
אותם עמיתים לעבודה תמיד ישארו איתי.
להם לא היה כוח או חשק, למרות הדרבון והדחיפה מלמטה הם החליטו לוותר
כל אחד וסיבותיו הוא.
להיות בראש הסולם זה תמיד משהו קשה.
מספיק שמישהו אחד למטה ידחוף את הסולם, יערער את יציבותו, יזיז אותו ואתה נופל למטה.
להרבה אנשים הנמצאים בראש סולמות אין "מחזיקי סולם" התומכים בהם כמו המשפחה הקרובה, שיהיו שם
לעזרה ויפרשו רשת ביטחון במקרה ש...
כשעליתי למעלה על הסולם הרגשתי טוב.
האויר היה שם יותר טוב? ממש לא.
עם העליה בגובה יש פחות חמצן, צריך להתאמץ יותר כדי לנשום, ההרגשה הטובה נבעה מההישגיות.
אף פעם לא דחפתי מישהו משלב בסולם כדי לתפוס את מקומו.
לא הפקרתי מעולם חבר או עמית לעבודה שעמד על אותו שלב כמוני באותו סולם,
אם הייתי מתחתיו דחפתי אותו למעלה ואם הייתי מעליו הושטתי לו יד לעזרה
להביא אותו למקום שאני נמצא בו או אפילו מעלי.
כמו הרכיבות שלי על האופניים בכבישים ארוכים, עוד קילומטר ועוד אחד, הצטברו עשרות ומאות קילומטרים
הכל כואב כבר, הזיעה ניגרת ונכנסת לעיניים, חסר אויר ונגמרו המים, אבל יש מטרה.
אני תמיד זוכר את האנשים שעזרו לי לטפס ולהיות למעלה.
במיוחד את המשפחה הקרובה שחיזקה אותי במילים ובפרגון על העליה.
כל מי שלמעלה צריך לזכור את מי שלמטה, לרוב הם האחראיים לעלייתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
