מלחמת לבנון ב-1982 הייתה המלחמה הראשונה שלי.
ככזו היא עיצבה הרבה מאישיותי הנוכחית.
המלחמה ההיא הראתה לי מה זו חברות.
אנשים שמוכנים למות בשביל אחרים, חברים.
חברים שבסך הכל הכרנו רק לפני כמה חודשים, אסופה של נערים בני 18 מכל קצווי הארץ.
חברים שמעולם לא רבו על שבת, על שמירה או על תורנות אחרת.
חברים שסחבו אלונקה ודי היה בהינף יד שמישהו אחר יבוא אל מתחת לאלונקה ויתמוך.
ישחרר אותך מאותו לחץ על עכתף שגם ככה סוחבת אפוד מלא, נשק אישי
רימונים וגם לפעמים את הנשק של חבר שהתקשה.
יומיים אחרונים בלבנון.
השבוע השלישי למלחמה, לילה של יום שלישי לקראת יום רביעי.
הייתי אז תותחן בטנק, התותחן נהרג ואני החלפתי אותו.
נסענו על ציר ביירות-דמשק האורות של ביירות מאחורינו, דמשק הייתה עדיין רחוקה.
המחלקה לא ישנה יומיים, ניהלנו קרבות עם קומנדו סורי שהתחפר ועם טנקים
סוריים שיותר הטרידו מאשר פגעו ולאחר שהטרידו הם גם הושמדו.
על גבעה מאחורינו עמד טנק 10ג. הטנק של המג"ד.
מידיעות מודיעיניות קיבלנו כי יש עוד כמה טנקים סוריים בהמשך הציר ועלינו לפנות אותם מהדרך
בכל צורה שהיא.
כמובן שהכוונה הייתה להשמידם.
בכל טנק יש מס' מוגבל של פגזים, לא אציין את המס' אבל זה לא משהו אין סופי.
אריק היה המ"מ באותו הטנק, שלומי הטען וחיים היה הנהג.
צוות שלא הכרתי אבל השתלבתי איתם מצויין ביומיים האחרונים.
תפקידו של הטען היה הכנת הסנדוויצ'ים והוא דאג להוסיף ללוף איזה ירק כדי לשנות קצת את
טעם הבשר המשומר הקר והוא הוסיף איזו סוכריה ממנת הקרב.
קיבלנו אישור תנועה, הטנק שלי עם סימן טקטי של "1" נסע על הציר במגמת סריקה והשמדת כוחות אוייב.
נסענו כעשר דקות במהירות נמוכה של כ-10 קמ"ש.
כתותחן היו לי את כל אמצעי ראיית הלילה הכי טובים של אותה תקופה ו"קרעתי" את העיניים
כדי לראות משהו על הגבעות או מולנו, היה לילה קש, חשוך ללא ירח והעייפות לא עזרה במיוחד.
לא שמענו את הרעש המתקרב...
כמו מתוך סרט הולוודי היא הגיחה.
משאית סורית עם חיילי קומנדו דוהרת במהירות למולנו
מרחק של 100כ- מ' מאיתנו.
בטנק נשארו 3 פגזים, שני פגזי ח"ש (חודר שריון) שנועד לקרבות של טנקים
והשלישי שהיה בקנה, הכיל מטען חלול שנועד למטרות "רכות" יותר.
"צוות, מזהה מטרה בחזית 100 משאית עם שחורים (כינוי לקומנדו הסורי)" צעקתי בקשר הפנים של הטנק.
אריק המ"מ לא זיהה את המשאית אבל הבין שאני רואה יותר טוב ממנו בגלל ציוד הראיה המשוכלל
ופקד את הפקודה לירי.
המשאית בחזית עצרה חלק מחיילי הקומנדו קפץ ממנה לצידי הכביש בעודה נוסעת וחלק נשאר עליה.
ואני לחצתי על ההדק...
חושך, לא ראינו כלום.
האבק התערבב עם העשן ויצר מסך סמיך.
אחרי כמה שניות ראינו את המשאית בוערת.
"שלומי הכן פגז" הייהת הפקודה שלי לטען
שלומי צעק בקשר שזה הפגז לפני האחרון, ח"ש (חודר שריון) ונותר עוד אחד.
כולנו קיווינו שזה יסתיים כאן.
לקחנו כמה שניות לדיווח למג"ד על הפגיעה ולהתכונן להמשך תנועה.
הפגז כבר היה בקנה.
כל אותה העת לא הפסקתי להסתכל בעינית התותחן ולחפש מטרות.
החסרתי פעימה.
הצלחתי רק לשחרר פקודה בקשר הפנים בצעקה "צוות בחזית R.P.G אני יורה".
בעינית מולי ראיתי חייל קומנדו סורי, אחד מאלו שניצל מהמשאית, כורע מולנו
R.P.G מונח על כתפו הימנית והוא מכוון אלינו.
המרחק היה פחות מ-50 מטרים.
בחלקיקי השניות האלו ראיתי את הלוויה שלי.
את הוריי בוכים, אחיי לא מבינים מה קורה, את החברה ואפילו את הכלב שהיה לנו.
כאילו אני מרחף מעל הלוויה שלי וגם אני לא מבין מה אני עושה כאן.
אני תיכננתי ללמוד, להתחתן, להקים משפחה, שירות בקבע, לטוס לחו"ל.
לא הייתי עד אז אף פעם בחו"ל רציתי מאוד לראות את אירופה ואמריקה.
אין מצב שזה לא מתאפשר לי.
אבל מולי עומד חייל קומנדו סורי עם R.P.G מכוון אלי והוא מתכוון להרוס לי ולכל צוות הטנק
את התוכניות העתידיות.
לא חיכיתי לפקודה פשוט יריתי את הפגז.
נדמה היה לי שהרעש וההדף היו חזקים במיוחד.
לא ידעתי מה קרה אם הוא פגע בנו או אנחנו בו.
סטרתי לעצמי וזה כאב הבנתי שאני חי.
שקט ודממה, אפילו הקשר לא נשמע.
הפגז שנורה לכיוון חייל הקומנדו הסורי פשוט לא השאיר ממנו ולו שערה מראשו.
הוא פשוט התפוגג והתפוצץ ביחד עם הפצצה שהייתה עליו מכוונת לטנק שלי.
"אחד מקודקוד" המג"ד יצר איתנו קשר
"אחד מקודקוד" בפעם השניה בצעקה
"אחד אחד כאן קודקוד, דווח מצב" המג"ד היה חסר סבלנות.
הגדוד איבד 2 טנקים ו5 לוחמים, ניכר היה בקולו של המג"ד בקשר, כי הוא לחוץ.
המ"מ התעשת וענה למג"ד בקשר.
אריק דיווח שהצוות בריא ושלם והאוייב הושמד.
כשהאיר השחר ויצאנו מהטנק ישבתי על סלע גדול.
ביד אחת החזקתי כוס קפה פושר ובשניה שתי פרוסות לחם מרוחות בריבה צבאית.
מיליוני מחשבות התרוצצו לי בראש.
מה היה, מה יכול היה להיות, איפה אני נמצא, למה אני כאן בכלל.
התחושה של לחיות לנשום אוויר, לראות שאני בריא ושלם ושאף אחד לא הרס
לי את התוכניות לעתיד (הרבה ניסו אח"כ אבל ללא הצלחה לשמחתי)
פתאום הכל היה נראה שוב יפה.
לימודים, קבע, משפחה ילדים וטיסות לחו"ל.
אולי אחת הפעמים הבודדות עד אז שחיכיתי להגיע הבייתה כמו אוויר לנשימה.
היציאה הבייתה התאפשרה רק כעבור חודש נוסף כמעט.
שם על הסלע, בכביש ביירות-דמשק, עם הקפה הפושר והפרוסות המרוחות בריבה צבאית,
עיתון ידיעות אחרונות מקומט, חיפשתי לראות שמות של אנשים שאני מכיר.
חמישה נוספו לשישה שהיו קודם לכן בעיתונים הקודמים.
חלקם היו אותם חברים שנתנו כתף מתחת לאלונקה או דחפו אחרים שלא יכלו להמשיך במסע.
ואחרים שרק רצו לסיים את השירות ולברוח לאיזו חופשה ארוכה.
הרבה מחשבות, יותר מכך שאלות והכי פחות תשובות.
ויחד עם זאת שמחה אחת, שנראתה לי באותה זמן אגואיסטית מאוד, אני חי.
זיכרם ודמותם תמיד לנגד עיניי.
תמונותיהם המצהיבות ואילו הם נשארים באותו הגיל, מסרבים להזדקן.
לא אשכחם לעולם.
יהיה זיכרם ברוך לעד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
