כשהייתי חייל בסדיר, במיוחד בטירונות, אהבתי לקבל חבילות מהבית.
אהבתי יותר את המפגשים בשבת כשההורים שלי היו מגיעים לבסיסים שיכלו להגיע אליהם,
עם האוכל מהבית והצחוקים, למעט המדים, הרגשתי שאני בבית מסב לשולחן השבת.
כך אנחנו נוהגים עם הבן החייל.
כשהוא לא מגיע הבייתה שלושה שבועות אנחנו שולחים לו חבילה גדולה.
הרבה פעמים אנחנו נוסעים אליו בשבתות ומביאים ארוחת צהריים גדולה.
הוא מגיע עם עוד 2-3 חיילים מהצוות שלו וביחד אנחנו "פותחים שולחן" או "עושים פריסה"
כמו שהוא והחברים שלו קוראים לזה בשפה הצה"לית.
מדי פעם החברים משתנים כי יש כאלו שיוצאים שבת ויש שלא, במסגרת התורנות
או סבב אחר של יציאות.
אלון תמיד נשאר עם ג' הבן שלי.
אלון הוא קיבוצניק מרמת הגולן.
בחור גבוה עם עיניים כחולות (גנטיקה אימהית) שיער שחור קצר.
מההתחלה הוא "נצמד" למשפחה, אהב את האוכל והפינוקים, הבדיחות והסיפורים שלנו
כשהיינו באים לבקר את הבן.
מסתבר שאימו עזבה את הקיבוץ אחרי גירושים מכוערים עם האב שהיה חבר קיבוץ
לא רצתה את הילד כשהיה בן שנתיים, העדיפה לחזור לעיר הגדולה ולהתחיל חיים חדשים.
אלון גדל בלי אמא ובעצם גדל לבד. האב עבד מחוץ לקיבוץ וכמעט לא ראה את אלון.
כבר בפגישה הראשונה שלנו איתו הוא הפתיע אותנו.
אלון ממש לא ביישן והיה מחטט בסירים שהיינו מביאים, חייב לטעום מכל דבר.
הוא אוהב את האוכל שאנחנו מביאים, הכל בייתי ומוכן בידיה של זוגתי.
היינו יושבים שעות אחרי הארוחה, כמה שהתאפשר, ומדברים, החל מסיפורי מורשת קרב ועד
פרטים מהעבודה או אפילו מהסביבה שאנחנו גרים בה.
בביקור השני, אלון שיטח בפנינו את קורות חייו והדמעות היו בלתי נמנעות, גם מצידו.
עיניים כחולות יפות הפכו ללחות ואדמומיות.
השעות עברו להן כמו דקות, הסיפור היה קשה.
הוא לא ידע מעולם מה זו אהבת אם, מה זה בית חם ומהי משפחה.
לחשוב שחייל קרבי המשרת במקום לא פשוט, מגיע הבייתה ואין לו את מה שיש לאחרים.
פעמיים הבן הביא את אלון אלינו הבייתה.
מכונת הכביסה קיבלה לחיקה עוד תחתונים ועוד גרביים צבאיות, מדים ירוקים וחולצות טריקו לבנות.
היא לא התלוננה אלא כיבסה בשמחה, גם המייבש עבד שעות נוספות ללא תלונה.
אלון היה קצת נבוך מהכביסה ורצה לכבס בעצמו, אמרתי לו שראיתי תחתונים בעבר והתפקיד
של "כביסות צבאיות" שמור לי ואין לו ממה להתבייש.
הם ישנו ביחד בחדר שיחקו במחשב ויצאו לבלות עם חבריו של הבן.
בבוקר שבת הכנו ארוחת בוקר וישבנו בהרכב מלא יחד עם אלון.
הוא התלהב מאוד מעוגיות השוקולד צ'יפס שזוגתי מכינה וביקש לקחת כמה חזרה לבסיס.
הראנו לו שהכנו 2 קופסאות מלאות בעוגיות כאלו בשבילם ובשביל החבר'ה שם.
אלון הלך למטבח, חיפש שקית ניילון קטנה, כזו ששמים בה כריכים, והכניס 10 עוגיות לתוכה.
"זה בשבילי ואף אחד לא יגע בהן" חייך וחיבק את כולנו.
היינו קצת חסרי מילים, אבל הבנו את העניין של החוסר.
כל פעם שהבן מגיע הבייתה ואלון נשאר בבסיס הוא חוזר עם עוגיות צ'יפס.
עשינו מין מנהג קבוע שאנחנו אורזים לו עוגיות בתוך נייר כסף ומגלגלים את הקצוות כמו סוכריה.
ה"סוכריה" נראית גדולה ושמנה כמו בונבון.
אנחנו מצרפים לסוכריה גם פתק "בונבון לאלון, בתאבון"...
השבוע קיבלנו בדואר מכתב.
על החלק האחורי של המעטפה היה כתוב אלון וזהו.
חשבנו שזה מאלון אבל למה מכתב?
פתחנו וקראנו כולנו ביחד.
"למשפחת...... היקרה.
"אם הייתי יכול לבחור משפחה אין ספק שהייתי בוחר בכם.
לא הרגשתי אף פעם מה זו משפחה פרטית משלי מלבד משפחת הקיבוץ הגדולה,
שלא יכולה לתת את ההרגשה לכל אחד ואחד כמו משפחה אמיתית פרטית.
מצאתי אצליכם הרבה נתינה, יחס חם, כבוד לזולת ואהבה אין קץ.
הייתי שמח אם הייתי הבן המאומץ שלכם ולו לתקופת השירות הצבאי שלי.
אני יודע שזו בקשה גדולה לצרף עוד בן שמפחה וכמה זה לא קל אבל אני מוכן לעזור
בכל דבר שתרצו"....
אני יכול להגיד שלא ציפינו.
זה היה מעבר לכל מה שיכולנו לחשוב.
כמובן שההחלטה הייתה בין רגע לקבל אלינו את אלון ואין כאן בכלל שאלה או קושי.
דיברתי עם אלון בטלפון לפני יומיים ואמרתי לו שקיבלנו את המכתב שלו
ואנחנו חושבים מה לעשות בעניין.
קורס הקצינים מסתיים בעוד חודש ואנחנו נהייה שם ונבשר לו על קבלתו למשפחה
בשמחה וללא שום מבחני כניסה
זו תהייה ההפתעה שלנו אליו לסיום קורס הקצינים.
לפעמים אנשים הולכים לאיבוד בחיים, מפספסים דברים שיכלו להשיג בגלל סיבות שאינן תלויות בהם.
אנשים יכולים להצליח בכל דבר רק שיתנו להם את האופציה.
לפעמים צריך קצת אהבה, חיבוק ומקום בלב כדי שאנשים יפרחו ויגשימו חלום.
צריך רק להצית להם את הפתיל של הרקטה כדי שהם ימריאו גבוה למחוזות אחרים, להצלחה.
אסור לדון לכשלון אנשים שרוצים להצליח וכל מה שהם צריכים זה חיבוק, מילה טובה או בית חם.
אם קבלתו של אלון למשפחה שלנו תעשה בשבילו משהו טוב והוא יוכל להצליח בחיים,
אנחנו נהייה מאושרים.
לחשוב ש"יהיו" לי שני קצינים בבית...אחד שאוהב חריף והשני אוהב עוגיות שוקולד צ'יפס...
עריכה 30.5.12
תודה לכל מי שהגיב כאן ויגיב בהמשך.
העניין היה להראות שחשוב לעשות דברים בשביל מישהו אחר גם אם הוא זר לחלוטין.
ויותר מכך, להיות חייל זה לא משהו של מה בכך, בלי בית ומשפחה אוהבת ומחבקת,
קשה מאוד לעבור 3 שנים שבהן הנער "מושאל" לצבא ונלקח מאיתנו ההורים.
צה"ל, עדיין, הוא הקונצנזוס של כל העם הזה.
כל חייל הוא נשמה גדולה שמוכן לעשות את הכל כדי שאנחנו נישן בשקט, ולכן,
אנחנו מצווים מצפונית, חברתית ואישית לעשות כל מה שאנחנו יכולים לעזור לכל אחד ואחד מהם.
והלוואי והחוק שנידון בימים אלו יעבור והמשכורות שלהם יעלו כדי לעזור ולו במעט.
תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
