אני מסתכל על הסטטיסטיקות של הכניסות לבלוג שלי בכל פעם שמזדמן לי.
מעניין אותי לראות מהיכן אנשים הגיעו לקרוא בבלוג שלי.
תמיד יש קוריוזים.
אבל הפעם זה היה משהו שונה לגמרי.
באחת השורות ראיתי שוב חיפוש מגוגל.
החיפושים האלו תמיד מעניינים כי אפשר להגיע למקומות שלא תכננת...
השורה נראתה כך:
לחיצה על הלינק של החיפוש הובילה אותי לעמוד הזה:
לכאורה משהו תמים שמישהו מחפש.
לחצתי על השורה והגעתי לגוגל ותוצאות החיפוש היו "מלחמת שלום הגליל תמונות של חטיבה 500"
אחת התוצאות הייתה של הבלוג שלי עם תמונות מאותה המלחמה, הימים הראשונים שהראו טנק שלנו שנפגע.
אותו הטנק היה של חטיבה 500 בגדוד ששירתתי בו חודשיים לפני מלחמת שלום הגליל.
כמו שכתבתי פעם, הייתי מפקד צעיר במלחמת שלום הגליל (מותר לחשב את הגיל 
)
יש לי תמונות שהעלתי לכאן בכמה הזדמנויות בפוסטים שונים.
תוצאה אחרת של אותו חיפוש בגוגל הפנתה לאתר שנושאו הוא צבא.
שם היה שרשור ארוך של תמונות מאותה מלחמה של אותה החטיבה והגדוד שבו שירתתי.
זה כבר התחיל להיות מעניין.
היה שם קישור לעמוד פייסבוק שנפתח בינואר 2012 לטובת פרסום של כנס שאמור להיות ביוני.
לכנס הזה הוזמנה כל החטיבה על לוחמיה לציון 30 שנה למלחמת שלום הגליל, הכנס יהיה בלטרון.
עכשיו כבר עזבתי את כל עיסוקיי שהתמקדו עד אותו הרגע בהכנת שתי עבודות לאוניברסיטה
ועברתי על התמונות שהאנשים העלו לפייסבוק מאותה תקופה.
הרגשתי את הצמרמורת עולה לאורך הגב עד הראש.
שני מפקדים שלי בעבר העלו כמה תמונות שבהן רואים אותם באותה המלחמה.
לכאורה אין בזה שום עניין למעט העובדה שאני ידעתי שהם נהרגו!
כאן באמת שחשתי את פעימות ליבי עולות, הנשימה נעתקה מגרוני והרגשתי מחנק.
30 שנה הייתי בטוח שהם כבר לא בין החיים והנה הם מעלים תמונות לפייסבוק!
שלחתי להם הודעות דרך הפייסבוק ולעוד אחרים שלא ראיתי 30 שנה שהופיעו באותה תמונה ובתמונות אחרות.
כולם חזרו אלי עם תגובות שמחות.
מס' הסלולרי עברו מיידית והספקנו לדבר כבר.
אי אפשר להעלות בשיחת טלפון 30 שנה אבל את הדברים החשובים כמו מקומות
אנשים ודברים שעשינו ביחד ועדיין שמורים בגנזך הפרטי של כל אחד, העלנו והשוונו לראות שאין "טעות" בזיהוי.
הזיהוי היה ודאי ומשמח.
אחרי השרות הסדיר והקבע כל אחד פנה לדרכו וזה היה קצת פחות מעשור לפני פרוץ המהפכה הסלולרית
כך שלא יכולנו לשמור על קשר טלפוני כמו שהדבר נעשה היום.
אחרי 3 שעות של ישיבה מול מחשב מוקף בתמונות ואלבומים מאותה תקופה, עיניים מעט אדומות
דופק מואץ מהתרגשות, הרבה חיוכים מהולים בזיכרון, ריחות של אז שעלו באפי וכמו שכתבתי לא פעם
אני לא מצליח להשתחרר מהם בסיטואציות מסויימות, קמתי.
הכנתי קפה וישבתי לראות שוב את התמונות.
בחנתי את התמונות בפייסבוק וניסיתי לתאר את מי שראיתי כמו שסכרתי אותו.
בכל אחד מאיתנו נשארו תווי הפנים הבסיסיים כמו שהיו.
אחדים השמינו, חלק הקריחו ולכולם יש שיער שיבה, יותר או פחות.
אני לא חסיד הפייסבוק אבל זו הפעם הראשונה ששמחתי להיות שם.
כאילו הכל חיכה רק שמישהו יפתח את הדלת הלא נעולה,
יגלה כי האנשים עדיין חיים ונמצאים שם, אומנם כל אחד בעיסוקיו ובחייו.
הלכנו למלחמה הראשונה בחיינו.
מלחמה שעצבה את האישיות של כולנו כל אחד בצורה אחרת.
אני לא מעלה את התמונה שמצאתי בפייסבוק, כי לא קיבלתי אישור לפרסם אותה.
התמונה ריגשה אותי מאוד כי שחשבתי שכל המצולמים בה אינם בין החיים, במציאות שניים מהם חיים בריאים ושלמים.
כך נראה הטנק שלהם אחרי התקפת RPG
אני מצפה לראות את כולם בעוד כמה ימים ואני מקווה שאוכל להביא רשמים לפוסט ואת ההרגשות שלי.
בשבילי זו סגירת מעגל, לראות ולהבין שאנשים שחשבתי שהם כבר לא בין החיים, מנהלים חיים שלמים
והם בריאים ושלמים עם משפחות אוהבות, אנשים שלא ראיתי 30 שנה, חלקם קרובים מרחק של פחות משעת נסיעה.
לא היינו דור שגדל על סלולרי או פייסבוק ומחשבים, הרבה מאוד מהחברים לא מתעסקים עם זה גם כיום, לכן יש קושי
באיסוף הקצוות לכדי יריעה אחת שלמה אבל הנה זה קורם עור וגידים, למרות הקשיים האובייקטיביים.
הנה ההזמנה לאירוע בלטרון
זו החולצה שהולכת להיות מוענקת לכל אחד מאיתנו (בתשלום כמובן)
על החולצה נראים סמלי היחידות שלחמו תחת חטיבה 500 (שריון) וציר הפריצה ללבנון
שנקרא אז "הציר המרכזי" בואכה ביירות.
הרבה חוויות שהיו נעולות בעליית הגג פרצו מכל מקום, פרצופים, שמות, מקומות.
30 שנה!!!
כל כך הרבה זמן אבל באותו היום, בפייסבוק, הרגשתי כאילו אני נמצא שם, שוב עם כולם.
הצחוקים, הצעקות, הירי הבכי הפנימי, הגעגועים הבייתה, מנות הקרב והמוני הדובדבנים
שגדלו מסביבנו בכל פינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
