המפגש שסיפרתי עליו בפוסט הזה התקיים ביום חמישי 7.6.2012 בלטרון.
הארגון היה מעולה, מאות אנשים, כולם לוחמים, שהגיעו עם בני המשפחה שלהם
להפגש עם החברים מהמלחמה.
אני יכול להגיד שהמשפחות טיילו במוזיאון השריון בלטרון בעוד הלוחמים ישבו וצחקו.
העלנו זכרונות, השוונו גירסאות, התווכחנו בפעם האלף על מה קרה שם
אבל בסוף התחבקנו כמו אחים, אחים לנשק.
אנשים התחילו להתקבץ ומייד ראית איך כל אחד מנסה, בלי עזרה, לדעת מי מולו.
לפעמים הספיק מבט עמוק, חיוך או חיתוך דיבור כדי לזהות מייד מי עומד מולך.
כמו שכתבתי, חלק מאיתנו הביא פריטים מהעבר כדי להזכיר אחד לשני מי הם.
אני יכול להגיד שלא היה קל לזהות את פני האנשים אבל הפריטים הסגירו מיד.
באותן שעות של מפגש כאילו חזרנו כולם במכונת זמן לתקופה ההיא.
תקופה שלא התחילה במלחמת שלום הגליל אלא עוד בטירונות ובמקצועות הטנקאות
ואח"כ במסלולי הצמ"פ (אימוני צוות מחלקה ופלוגה המתרגלים את היחידה מרמת הצוות ועד רמת הפלוגה)
כשעבר לידינו המ"מ שטרטר אותנו מייד החיוכים נפלו וחשנו מעט בוז.
גם לאחר יותר משלושים שנה, יש דברים שלא שוכחים.
לא שוכחים את הטרטור של להעלות מיטות על הטנק, בגשם כשהכל מכוסה בוץ
ואתה בקושי מצליח להחזיק את עצמך לעלות לטנק בלי להחליק זה היה הטרטור השבועי,
העלאת מיטות על הטנק (תנסו לדמיין כי צריך לעשות את זה כדי להבין).
לא שכחנו את המסדר האמריקאי שכלל הוצאת כל הציוד מהחדרים/אוהלים החוצה
ניקיון החדרים/אוהלים והזחרת הציוד למקומו בזמן קצוב שהיה תמיד לא מספיק.
לא שכחנו את "העונש" של מחלקה 1.
הבוקר טוב שלנו היה תמיד "בוקר טוב מחלקה 1 על 1"...
כלומר כל אחד מרים את חברו סחיבת פצוע במשך 5 דקות במקום אח"כ היה מתחיל הבוקר.
לא שוכחים את התרגולות והירי במטווחים ועדיין יש ויכוחים מי היה הצלף של הפלוגה בטירונות
(30 שנה לך תזכור אבל תמיד יש מי שזוכרים הכי טוב הם ממש אנציקלופדיה מהלכת).
מה שהיה חסר לנו שם היה הלוף הצבאי, קפה וגזיה והיינו יכולים להיות שם עד הבוקר...
עשרות לחיצות ידיים היו לי שם, חלקם זכרתי במבט ראשון אבל את רובם התקשתי לזכור.
הרגשתי קצת מוזר שכן תקופה קצרה אחרי מלחמת שלום הגליל עברתי למקום אחר בצבא
מקום מרתק, מאתגר ואסטרטגי, שני האנשים ידע על כך הרוב לא, ואני העברתי נושא בכל פעם
שזה עלה עד שלבסוף הבינו שאין טעם לשאול.
הגיעו רוב האנשים שרציתי לראות.
הבריאים, הפצועים בגופם והפצועים בנפשם.
בפצועים בגופם הזמן השאיר שם צלקת עמוקה ויכולת לראות את אותה צלקת בהליכה, או בלפיתת היד.
להבין שאין תחליף לשום חלק בגוף גם לא בדמות פרוטזה מדוייקת או חדשה...
אבל הפצועים הקשים הם אלו הפגועים נפשית.
מדברים מעט, ניכר בהם כי הם לא רוצים לחזור לאותה נקודת זמן שקרה מה שקרה.
כשרוב האנשים החליפו חוויות על דברים שקרו הם הסתגרו בפינה אחרת, לא השתתפו
ומאנו להתקרב. הפסקנו לזמן מה את סיפורי החוויות מאז ושינינו נושא למה אנחנו עושים היום.
כל אחד סיפר על עצמו, משפחה ילדים עבודה, זה משהו שחיבר את הלומי הקרב ואלו שלא יחלימו מעולם.
אין שום תחבושת או פרוטזה שתוכל להיות תחליף, שם זו שריטה עמוקה מדי ששום חומר מילוי לא יסתום.
שיחה ארוכה הייתה לי עם זאב לרר, יותר נכון סא"ל דר' זאב לרר.
ישנו באותו האוהל, היינו באותו הצוות.
זאב הוא דר' לסוציולוגיה שהיה בקבע שנים רבות ועיקר השיחה שלנו הייתה על שבויים.
כתבתי כאן לא פעם את דעותיי בנושא, השיחה איתו רק חיזקה את דעותיי.
אין ספק אדם מרשים שהשתתף בכמה מו"מ על החלפת שבויים כולל החלפתו של גלעד שליט...
כאן הכל התחיל הכניסה למוזיאון השריון בלטרון
מארגני העצרת והמפגש המרגש השכילו להקצות מקום לכל יחידה.
זה היה חכם מכיוון שבשעתיים הראשונות הייתה מבוכה, אנשים לא זכרו את הפרצופים של כולם
מה שגרם לבלבול...המקום האינטימי לכל יחידה נתן את הבמה להכרות מחודשת לשאילת השאלה
המתבקשת "מי אתה?..." ולסיפורי החוויות שחרוטים עמוק בכולנו, לטובה ולפחות.
מקום העצרת סודר מבעוד מועד על ידי חברה שלהבנתי גם תרמה את הקייטירינג ואת העובדים.
תודה להם!
קיר עם שמות הנופלים, יותר מדי שמות ויותר מדי נופלים...
ואיך אפשר בלי אוכל?
היה קייטרינג מספק עם כריכים, סלטים, פירות, שתייה חמה וקרה ועוגיות.
העצרת כתחילה בערך בשמונה בערב וכללה נאומים של כל סגל הפיקוד של החטיבה, הגיע גם הרמטכ"ל, גנץ, היה
מאוד מעניין והחזיר את כולנו בחזרה לאותם ימי מלחמה עיקשת בצבא הסורי.
זה היה הפנינג המוני של מאות אנשים ובני משפחותיהם.
חוויה שמוצאים רק כל 30 שנה...
מוקדש לכל אותם אנשים מיוחדים במינם, אבי, בועז, ניסן, אילן, מתי, שמוליק, אמיר, גדען, יהודה
אריה, יוסי, סמי ודני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
