אחרי שאני כותב כאן יותר משלוש שנים, אין כמעט משהו שלא נגעתי בו בחיים ולא נכתב כאן.
כאדם שהיה תמיד בצללים, מתוך בחירה בתפקיד ולא מבושה חלילה (אין אצלי בושה, בטח לא בעצמי ובדברים שעשיתי).
מעולם לא כתבתי יומן בילדות הכל מאוחסן במגירות הזיכרון.
האזרחית קיין העבירה לי את השרביט לכתוב על עצמי דברים שלא הייתם יודעים עלי אלמלא כתבתי זאת כאן.
אז נתחיל.
1. אני לא אוהב שקרנים נקודה. בשבילי מספיק שקר אחד, פעם אחת, כדי לאבד אימון באדם. שום דבר לא מצדיק שקר
בטח לא במערכת יחסים בין בני זוג אבל גם לא בין חברים או עמיתים לעבודה.
שקר בשבילי הוא משהו שנועד לחבל, לסכל או "לשים רגליים" לאחר.
2. הרגתי בחיי יותר מעשרה אנשים. את המס' המדוייק אשאיר לעצמי. אני יכול להגיד שאני רואה בעיניי רוחי
כל אחד מהם. אף אחד מהם לא היה טלית שכולה תכלת, מקסימום זה היה צעיף מעוטר בצבעי אדום, ירוק ושחור...
3. איבדתי בחיי יותר מדי חברים, בסיטואציות של לחימה שונות במקומות שונים. הפעם שהשפיעה עלי מאוד הייתה
אי שם ב-2001 כשלא יכולתי לצאת לאיזו משימה כי הייתי בחו"ל. חבר שהחליף אותי קיבל כדור בראש ונהרג.
שנים רבות רדפה אותי המחשבה שאני הייתי יכול להיות בסיטואציה הזו.
4.שירתתי הרבה מאוד שנים בשטחים (רמאללה, שכם, עזה, חן יונס וכו') והייתי הרבה פעמים
במצבים של "כמעט-וחזרתי-בארון-עטוף-דגל-ישראל".
אם הייתי צריך להגיד על כל פעם כזו "ברכת הגומל", הייתי כבר שליח ציבור או חזן דגול...
אני מכיר את השטחים על כל קיני הצרעות שם כל כך טוב שאני זוכר את שמות הרחובות והכיכרות
ויודע איפה יש חומוסיות אבל לא נכנסתי לשם מעולם לאכול, לא שווה, אני מעדיף חומוס של "אחלה"...
5. אבי היה אדם מאוד פרפקסיוניסט, משם יש לי את השריטה של לעשות הכל הכי טוב שאפשר
וזה עבר בגנים גם לילדיי...זו לא מילה גסה להיות פרפקציוניסט ולדאוג להכל עד הפרטים הקטנים.
6. כשאני טס לחו"ל, 3 ימים מראש הכל מוכן. כך עשיתי כשהלכתי למילואים או לאיזו משימה. מנסה לא להשאיר כלום
ליד המקרה(ראה סעיף 5), למרות שאין לי שום בעיה לעלות על מטוס עם מחשב, טלפון נייד וארנק, אין משהו שלא ניתן להשיג בכסף.
אנשים לא מבינים את זה אבל אי אפשר להיפטר מהרגל של שנים שבהם היה לי צ'ימידן צבאי מוכן בכוננות להקפצה מיידית...
7. בילדותי ראיתי אדם זקן מבצע מין אורלי בשתי ילדות שקיבלו ממנו סוכריות על מקל בעבור זה.
זה קרה בפינה חיצונית של קופת חולים בישוב שגרתי בו. גיליתי את זה במקרה ורצתי לספר להוריי שהזמינו משטרה
שעצרה את אותו זקן בשעת מעשה. אל תשאלו איך הסברתי את מה שראיתי כי היה לי מאוד קשה לתאר את שראו עיניי
וכילד הבנתי שמשהו כאן לא בסדר למרות שלא ידעתי להסביר למה.
התמונה הזו של הזקן עומד בפינה לא נמחקת לי מהזיכרון. היום צריך להיזהר שבעתיים, אבל את הפשעים האלו
אף אחד לא המציא הם קיימים שנים רבות רק שאז לא התלוננו והסתירו הכל מבושה. (כזו טיפשות שגוררת טראומות
לילדים לכל החיים אח"כ)
8. אני מאוד מתגעגע לרכב שוב על האופניים בכבישים וכנראה שלא ירחק היום ואוריד אותם מהקיר, שם הן תלויות,
ואחזור לרכב. עם כל החששות זה משהו שלא מרפה ממני ודורש את שלו, נראה כמה זמן עוד אוכל להתאפק...
9.אני כבר שנה ושלושה חודשים ללא רכב. כ-ל מי ששומע את זה חושב שמשהו לא בסדר אצלי...
אבל את האמת? זה לא משהו שנחוץ לי כרגע. אין לי ילדים קטנים שצריך להסיע הם כבר מסתדרים לבד, תמיד אפשר
למצוא רכב מהעבודה שיוכל להיות לעזר (בתשלום כמובן), רכב לטיולים או לחופשה אפשר להשכיר במחיר הגיוני.
לנסוע באוטובוס זו לא בושה, למרות שהיה לי מאוד קשה בהתחלה להתרגל לזה אחרי שלא נסעתי באוטובוס
יותר מ-20 שנה...בני אדם הם יצורים המסתגלים לכל דבר, עובדה שיש אנשים שגרים בסהרה
וכאלו שחיים בסיביר אז מה זה להיות בלי אוטו שנה וקצת?...
10. אני חייב להתגלח יום יום לא רק בשביל האסטטיקה אלא כי לא נוח לי...רק במלחמת שלום הגליל גידלתי זקן
גם כי לא הקפידו יותר מדי על הופעה חיצונית וגם בגלל שהתיק האישי שלי שהיה על צריח הטנק חטף רסיס
מסאגר שהתפוצץ ליד הטנק והרסיס עשה שמות בתיק בין היתר קרע לגזרים את מכונת הגילוח שהייתה לי.
פעם נוספת שגידלתי זקן הייתה כשנפטר אבי. הזקן הציק לי מאוד ושמחתי לגלח אותו אחרי חודש האבלות.
הגילוח לא "גילח" את זכרונות של אבי והוא תמיד נשאר איתי.
אני רוצה להעביר את השרביט
לג'ני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
