היום בערב, סיימתי את הלימודים ועברתי בסופר.
דברים קטנים חלב, לחמניות, קוטג' וקצת ירקות.
לפני שהלכתי לקופה רציתי להפתיע את הילדים ולהביא להם קרואסונים
חמים שיצאו מתנור המאפיה הממוקמת בתוך הסופר.
קניתי קילו קרואסונים עם שוקולד מריחים מעולה (לא בשבילי, אולי אחד רק לטעימה)
והלכתי לקומה המהירה.
בקופה עמדה אישה דתיה עם חמש בנות בגילאים שונים
ועוד ילדה קטנה בעגלה (ממש אבו אל באנת)
היא הייתה לפני ושמה את המוצרים שלה על הדלפק.
המוצר האחרון היה שקית עם 6 קרואסונים.
הבנות היו סביבה כל הזמן מסתכלות על השקית בעיניים רעבות.
אחת הילדות הושיטה יד ולקחה במבה גדולה ממקן הממוקם ליד הקופה.
האם הסתכלה עליה במבט של "תחזירי את זה מיד אין לי כסף לשלם את זה..."
האישה שילמה את החשבון במטבעות שהוציאה מארנק חום (שהיה פעם חום) מרופט.
הבמבה כמובן החוזרה למקומה.
כשהיא התרחקה מהקופה, שקית הקרואסונים נפתחה וכל ילדה קיבלה קרואסון אחד.
שילמתי את המוצרים שלי והוספתי שתי שקיות במבה גדולות.
אני לא חושב שבמבה היא אוכל או אוכל בריא בכלל אבל הייתה לי מחשבה.
התעכבתי כמה דקות בקופה כי לקופאית לא היה עודף מספיק.
כשיצאתי מהסופר, ראיתי את המשפחה מתרחקת והולכת לכיוון שגם אני הולך בו.
באחת השקיות שלי הייתה קופסה עם קילו קרואסונים שיספיקו לילדיי ולא יכולתי שלא לחשוב
על הבנות האלו שהלכו לפניי איך הן הסתפקו בקרואסון אחד כל אחת.
עברתי מאחוריהן, נתתי לכל אחת מהילדות הבוגרות שקית במבה.
כולן היו מופתעות.
שכחתן את זה בסופר אמרתי והמשכתי ללכת.
האם אמרה "זה לא שלנו אולי מישהו שכח את זה?"
אולי. המשכתי ללכת יותר מהר.
לא הסתכלתי לאחור (כדי לא להפוך לנציב במבה? )
אבל הצחוקים וקריאות השמחה אישרו לי את העניין.
כולה שקית במבה.
אבל אני בטוח שהבמבה שמחה את הילדות לזמן קצר באותו ערב.
הגעתי הבייתה ושמתי את הקרואסונים בצנצנת עוגיות גדולה מזכוכית.
"למה אתה כזה מחוייך? זה בגלל השיעור" שאלה זוגתי
גם, אבל ראיתי ילדים שמחים. אמרתי
"היי יש קרואסונים חמים" אחד הילדים צעק.
"כל" הילדים באו למטבח ודחפו ידיים לצנצנת העוגיות כדי לקחת קרואסון...
זוגתי ראתה את החיוך אבל לא אמרה כלום.
הסתכלתי עליהם וחשתבי לעצמי שהם יבואו לקחת עוד אחד ועוד אחד יותר מאוחר או למחרת.
שמחתי שיש להם את האופציה לקחת עוד ולא לעשות חשבון.
ראיתי באותו ערב אנשים שעושים חשבון.
קשה לי לחשוב על ילד שחסר לו, זה משהו שתמיד מפריע לי.
חיוך של ילד יכול לבנות עולם שלם, עצב לעומת זאת, מחריב בשבילי הכל.
סיפרתי לזוגתי את העניין כשברקע יונית לוי מספרת על כך שכרגע מצביעים
בכנסת על הגזרות הכלכליות...זה לא יכול היה להיות סמלי יותר מזה.
(לכל מי שרוצה להגיב, נא לא להגיב שכך קורה לדתיים שמביאים הרבה ילדים...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
