שבת אחה"צ.
יאללה בוא ניסע לים...
בכייף, למה לא.
אבל לבד.
אממ...אוקיי לבד.
רבע שעה אחרי זה היינו בדרך.
שני כיסאות מתקפלים, כאלו כמו של במאים, עם מקום לכוס קפה.
שני בקבוקי מים, משקפי שמש, מגבת ומצב רוח.
ישבנו שם בשקט, מסתכלים על הגלים המתנפצים על החוף.
המונוטוניות הזו מרגיעה.
הרעש של הגלים, שהיו סוערים, היה נעים לאוזן.
אנשים הולכים על החוף, על החלק היותר קשה, זה הנושק למים.
זוגות, בודדים, עם כלב, בלי כלב, בריצה, בהליכה מהירה.
עם חולצה, בלי חולצה ונעלים.
עם או בלי היה נוף מעניין.
השמש שקעה לה לאיטה.
עוד שבוע נגמר, עוד יום יורד לו לתוככי הים התיכון.
אפשר להסתכל על השמש הטובעת לה במים, טובלת להתרענן
במים הנעימים של הים.
הרוח מתחילה להיות יותר קרירה ונעימה.
האנשים מתחילים להתפזר מסביב.
רק אנחנו והים.
רעש הגלים לא משתנה, ממשיך להיות מונוטוני.
אפשר להתמכר.
הריח של האוויר הנעים משכר.
את השקט חותך מטוס שעומד לנחות אי שם.
ישבנו קרוב אחד לשניה.
המחשבות היו משותפות גם בלי לומר מילה אחת מיותרת שתפריע לאיבחת הגלים.
זו הגדולה של זוגיות שתיכף תחגוג יום הולדת או יום נישואין, תלוי את מי שואלים...
השקיעה של השמש מגבירה את הזריחה שלנו.
שם הכרנו על חוף הים.
הים בשבילנו הוא השדכן שהיה לו חלק בהבאה שלנו בברית הנישואין.
הגלים היו הקהל שכמו מחא כפיים כשהכרנו שם.
השמש הייתה העדות החיה שחיברה ביננו.
הרוח הייתה התזמורת שהפיצה את השירים בין הגלים.
לכן לא היה צורך באף מילה או הברה.
הכל כבר נאמר.
כעת יש להקשיב.
להקשיב למחשבות של כל אחד מאיתנו המתחברות שם על החוף.
אין כמו להרגיש את הגלים מדגדגים את אצבעות הרגליים,
והרוח נושבת ביננו.
היינו כל כך קרובים, כמו אז, בפעם הראשונה.
הים הוא העדות בשבילנו ששום כוח טבעי או מלאכותי, לא יכול להפריד זוגיות
הבנויה על בסיס של אמונה אחד בשני, פרגון הדדי ואהבה גדולה.
יאללה הולכים הבייתה חשוך וקר לי.
זהו מיצינו?
כן. יש לנו עוד תוכניות לא?
מצויין. מתקפלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
