לפני שבוע נכנסתי להתאמן בחדר הכושר.
במלתחות יש לוקרים אישיים, זמניים ויש כאלו הרוכשים אותם לשנה.
ספסלים מסודרים מסביב הכל נקי ומתוחזק הייטב.
אחרי האימון הורדתי את בגדי האימון ונכנסתי למקלחת.
את הלוקר נעלתי ואת הנעליים שרכשתי רק שבוע לפני, השארתי
מתחת לספסל, כמו כל פעם.
אחרי המקלחת הלכתי ללוקר כדי להוציא את הדברים ולהתלבש.
להפתעתי הנעליים שהיו שם נעלמו...
הסתכלתי ככה במבט בוחן בכל המלתחה, עשיתי שם סיבוב ולא היה זכר לנעליים.
התלבשתי וירדתי לקבלה.
סיפרתי את העניין לבחורה שהייתה שם היא התפלאה מאוד ואמרה שזו פעם ראשונה
שהיא שומעת דבר כזה. גם המנהל שהיה נוכח במקום, סירב להאמין שמישהו
גנב נעליים של מישהו אחר.
יצאתי משם עם הרגשה רעה. ממש רעה.
אני לא מאשים חלילה את המקום ואפילו לא העלתי בדעתי שהם יתקינו מצלמות
במלתחות, למרות שזה היה עוזר מאוד...
עוגמת הנפש הייתה לא מאובדן הנעליים לבד (שעלו 700 שקלים) אלא מההרגשה.
ולא סתם הרגשה אלא כזו שהחזירה אותי לילדות.
אחי ואני היינו הולכים בקיץ, בחופש הגדול, באמצע השבוע לבד לבריכה.
בסופי שבוע היינו הולכים עם ההורים.
בסוף השנה ותחילת הקיץ קיבלנו אחי ואני סנדלים "תנכיות" חדשות.
אני הייתי בן 10 ואחי בן 6 בערך.
הלכנו לבריכה עם הסנדלים, למרות שההורים ביקשו שלא נלך איתם אלא עם הישנות יותר...
שחינו, אכלנו ובכלל היינו שם כמה שעות ונהננו.
כל הדברים היו איתנו כל הזמן על הדשא ודאגנו לראות שהם נמצאים גם כשהיינו בבריכה.
כמה דקות של חוסר תשומת לב, וכשיצאנו מהמים והלכנו להתלבש,
שמנו לב ששני זוגות הסנדלים נעלמו...
בבריכה היו המון ילדים בכל הגילאים, לך תחפש עכשיו את הסנדלים במיוחד שלרוב היו אז
סנדלים תנכיות...
חיפשנו בכל המקומות הסתכלנו על כל מי שנעל סנדלים אולי נבחין בסנדלים שלנו, אבל לא מצאנו כלום.
התלוננו אצל מנהל הבריכה אבל מה שהוא אמר לנו הסתכם בזה שההורים שלנו יקנו לנו אחרים...
כילד הבכור הרגשתי עצוב, כאילו מישהו הרביץ לי.
למה לקחו לנו את הסנדלים? מה נגיד בבית? והדבר שהיה יותר קשה למחשבה
זה איך נגיע הבייתה באמצע היום, ללא סנדלים כשצריך ללכת על מדרכות,
לחצות כמה כבישים וללכת גם בדרך עפר.
לקח לנו הרבה יותר זמן לחזור, חזרנו הבייתה חבולים בכפות הרגליים עם מכות וחתכים.
הסבתא שגרה איתנו בבית כמעט התעלפה למראה הרגלים שלנו אחרי מסע כזה.
אחי בכה כל הדרך מכאבים והרגלים שלנו שרפו מחום האספלט.
כל פעם שראינו גינה נכנסנו אליה וחיפשתנו צל או מעט מים לקרר את הרגלים.
הסבתא דאגה מאוד גם כי איחרנו (תקופה שגם טלפונים קוויים לא היו כמעט)
היא לא יכלה לשאול אף אחד אלא פשוט ישבה בכניסה לגינה שלנו וחיכתה
כשהשמש קופחת על ראשה.
השערות שלה הלבינו יותר כשהיא ראתה אותנו.
היא הכניסה אותנו למקלחת וחבשה את הרגלים של אחי וכמובן שהרגיעה אותנו
שהיא תספר להורים (שהרי זו הייתה אחת הבעיות, לך ספר להורים...)
בערב כשחזרו ההורים מהעבודה, הם לא יכלו להתעלם מזה שאחי ואני עם גרביים
משחקים בבית ללא מזגן בשיא החום... 
האמת יצאה לאור אחרי כמה דקות.
פחדנו מהתגובה שלהם במיוחד התגובה של אבי.
שמחנו לקבל מהם חיבוק ולא הטפה או איזו סטירה (לא שזה היה נפוץ אבל בכל זאת)
עוד באותו הערב הלכנו לחנות הנעליים היחידה וקנו לנו סנדלים חדשות.
בדרך חזרה, נעול בקפקפים () לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור הזה.
לא יודע מי לקח את הנעליים, למה, ומאיזו סיבה.
הרגשתי שנכנסו לי לפרטיות וכנראה שצריך לנעול כל דבר על מנעול
ובריח כדי שהוא ישאר שלך.
המציאות של היום מכתיבה דברים כאלו? עד כדי כך יש חוסר לאנשים?
ומי שמגיע לחדר הכושר משלם מאות שקלים בשנה, בטח הוא לא זקוק לזוג נעלים.
הרבה שאלות מעט תשובות, שמחתי שחזרתי הבייתה ברגל לא יחף כמו אז בילדות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
