משפט על הפוסט הקודם "אדום אדום אדום".
לא ביקשתי שהוא יגיע למומלצים אבל תודה לכל מי שהמליץ.
וכל הכוונה שלי הייתה להראות שהדרום לא מעניין את אף אחד
מאז ומעולם בכל תחומי החיים.
בעיתות מלחמה או ירי יום יומי ואי יכולת לתפקד, הממשלות צריכות
לעשות הכל כדי לא להבדיל בין מקומות שאפשר לשבת בהם בבתי קפה
ללמוד ולעבוד, ללכת לבלות בערב בלי לחשוב על כלום, לבין מקומות שהבילוי
הוא במקלטים או בממ"דים.
הכל היה מופנה לממשלות ולא לאנשים הגרים במדינת תל אביב, או בגוש דן רבתי.
כל מי שלקח את זה קשה ונעלב, כנראה שלא הבין מה נכתב שם, זו לא הייתה הכוונה.
זהו.
על העורף:
גאווה גדולה על האזרחות והציות (לרוב) של האנשים שהבינו שאין ברירה
וחייבים להיות מוגנים למרות היירוטים המוצלחים של כיפת ברזל.
חיזוק של האמהות שרובן נשארו בבית עם הילדים במקום ללכת לעבודה
מבחינתי תמיד הנשים היו ויהיו המין החזק, זו עובדה.
ועם הידיעה הזו שהעורף בידים טובות, הלכתי למילואים.
החזית:
מפות תלויות על תל"קים (תוכניות לקרב)
המון חיילים, קצינים ומפקדים.
פקודות לקצינים מדרגת מג"ד ומעלה.
כל התוכניות, כל הכוחות, מי אחראי על מה.
מה סדר הכוחות לכניסה, מי ראשון ומי סוגר אחרון.
המון סלנג צבאי, קיצורי מילים בעלות שלוש אותיות.
אם וכאשר תנתן הפקודה, הכל ברור.
כל השאלות נשאלו, כל התשובות ניתנו.
סבב של שאלות נוספות לא היה.
הכל מוכן ולא מעכשיו, ידענו שזה צריך להגיע מתי שהוא.
הצבא מוכן, במיוחד הכוחות הסדירים, המילואים התאמנו בשטחי הכינוס.
הסיוט של כוחות מסתובבים בשטח ללא תכלית או משימה ברורה,
צרובים לי ממלחמת לבנון השניה.
למדנו, התאמנו, הפנמנו את הטעויות והצבא היום מבין.
מבין שלא לעשות את הטעות הזו שוב.
לקראת דמדומים, עדיין יש אור וניתן לראות מסביב.
קבוצת הפקודות נגמרה.
הלכתי להסתובב בין הפקודים.
אני אוהב לראות פרצופים.
דרך הפרצופים אתה מבין מה מסתתר שם עמוק בפנים.
הפחד, הדאגה, אי הוודאות נמצאים שם בכל קמט ותו פנים של כל חייל ומפקד.
פחד בריא, מעורר משאיר אותך עם אדרנלין רץ בעורקים.
דאגה למשפחה שנשארה מאחור ולחברים כאן בחזית.
הסתובבתי וראיתי.
אנשים צעירים, סטודנטים, שכירים, בעלי עסקים, בני 20 עד 40 כולם מילואימניקים.
חלקם סביב מדורה קטנה מבשלים קפה.
אחרים סתם יושבים ומתווכחים על נושאים שונים גם פוליטיים.
צוחקים מספרים בדיחות גסות וסתם דברים של יום יום.
"קפה המפקד?" נשאלתי
בכייף למה לא עניתי.
הצילה "המפקד" נאמרה בכבוד אבל עם חיוך מהשואלים.
אני אחד מכולם בכל מה שקשור בעבודה המשותפת.
ההחלטות הם שלי אבל העבודה היא של כולנו.
לראות את כולם שם.
לשים בצד את כל הקולות של המשתמטים, הבורחים.
הצרות הכלכליות, הבעיות החברתיות.
כאילו לקחת את כל האנשים המצטיינים האלו, היהלום שבכתר, השאור שבעיסה
סחטת אותם כהוגן ועדיין יש בהם המון.
אף אחד לא יצליח לסחוט מהם את הפטריוטיות, החברות, הדאגה ההדדית.
עזבו בבית משפחה, הורים, ילדים ואישה, עסק פרטי או מקום עבודה.
השאירו מאחור את תחילת הסימסטר, המחברות המחשבים הלימודים.
באו לכאן עם כל הפוליטיקות האישיות אבל יודעים להשאיר אותם בש.ג. המאולתר.
למרות חילוקי הדעות והוויכחים בין שמאל לימין, הם יהיו יד אחת
כדי לבצע את המשימה הכי טוב שאפשר.
ידעתי היכן הבן נמצא.
קצין צעיר עם שלושה טנקים, מחלקת טנקי מרכבה.
הם ישבו ביחד מכינים משהו על גזיה.
כשראה אותי קם, גם החיילים שלו קמו כדי להצדיע...
לא עכשיו אמרתי להם, בהזדמנות אחרת חייכתי.
הלכנו הצידה הבן ואני.
מצאנו פינה מאחורי טנק מרכבה סימן 4
פאר השריון הישראלי המודרני עם מערכות שדומות להן יש במטוסי קרב מהמשוכללים בעולם.
"אני יודע מה לעשות, אל תדאג" התחיל הבן וחייך אליי
לא אמרתי כלום צחקתי
הכל מוכן אצליכם? שאלתי
"כן אנחנו מחכים לפקודה של המג"ד, הכלים מוכנים לכל מה שצריך לעשות." ענה הבן.
חיבקתי אותו ואמרתי לו תשמור על עצמך.
נפרדנו כל אחד למקומו.
עליתי על גבעה שמשקיפה על שטחי הכינוס.
השמיים היו אדומים כשברקע רצועת עזה.
הצבע האדום יתחלף בשחור בעוד חצי שעה לערך.
מאוד סמלי בעיניי, אדום דם הופך לחושך שחור, שכול.
הסתכלתי סביבי על כל הכוחות.
אנחנו לא רוצים להילחם, אבל אין לנו ברירה.
כל מי שחושב שצריך לדבר, לא מבין מה הוא אומר.
דיאלוג בין חרשים לאלמים הוא לא דיאלוג.
כשאתה מוריד לאדמה יותר ממליון אזרחים חפים מפשע שמבליגים ומבליגים
כשיש לך טענות לא מוצדקות, כשקיבלת כל מה שרצית ואתה עדיין משתמש בטרור
כי זה הכל או כלום, אין עם מי לדבר.
במיוחד כשהם מקבלים רוח גבית בתחמושת וכספים ועד מתנדבים איראנים ואל קאידה.
צריך להיות בחזית בישובים בעוטף עזה, כדי לראות את הילדים הקטנים ישנים בממ"דים
את החורים בקירות הבתים, את הגגות המחוררים מפגיעות פצמ"רים
את המכוניות המחוררות מהכדוריות הקטלניות שבקאסמים
את הבורות על הכבישים ודרכי הגישה כתוצאה מפגיעות טילים עם שמות ערביים שונים
ישובים ללא כלבים כמעט, יודעים למה?
הכלבים מפחדים ובורחים, הם לא מבינים מה זה אזעקה
כלבים לא מבינים מה כל קולות הנפץ כל יום כל היום.
כלבים בורחים וגופותיהם נמצאים על הכבישים כיוון שברחו בריצת אמוק ונדרסו ע"י רכבים
או ברחו ונפצעו מכדוריות קטלניות של קאסם או פצמ"ר שנפל בשטח פתוח.
לא רוצים את זה, תאמינו לי, כאחד שהיה בהרבה מקומות וקרבות
אבל אין ברירה ולכן כל האנשים הנפלאים האלו כאן מוכנים לפקודה "נוע נוע, סוף"
שלא הגיעה לבסוף...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
