יומיים ירד גשם של חול...
המכוניות נראו כאילו שטפו אותן בחול ואבק.
מאתמול בערב יורד גשם ומנקה את האוויר המכוניות והנשמה.
אני בשבוע של כוננות, לא משהו מיוחד אבל אני לא עובד (חופש מיוחד...)
הבוקר לקחתי את זוגתי לעבודה כדי שלא תחכה להסעה ברוחות ובגשם.
כשחזרתי משם לכיוון הבית, ראיתי קבוצה של 4 נערים מחכים בתחנה שוממה מצטופפים
יחד כדי לספוג כמה שפחות גשם ורוח.
עצרתי את הרכב לידם פתחתי חלון ושאלתי לאן הם צריכים.
הם אמרו שמחכים לאוטובוס להגיע לבית ספר התיכון אבל הוא מתמהמה כבר הרבה זמן.
הסתכלתי עליהם הם רעדו מקור.
אמרתי בואו תכנסו אני אקפיץ אותכם לשם.
לקח להם שניה וחצי לפתוח את הדלתות ולהדחף פנימה עם המעילים הרטובים והתיקים.
באוטו היה נעים והסתכלתי על החיוך שלהם, חיוך של הצלה...
"אנחנו עומדים כבר חצי שעה והאוטובוס לא הגיע" אמר אחד מהם.
ואין מישהו שיקפיץ אותכם לבי"ס ביום כזה סוער שאלתי
ההורים יוצאים מוקדם, אין לנו אוטו, אנחנו תמיד מסתדרים, זה היה בליל התשובות שקיבלתי מהם במקהלה.
אחרי כמה דקות של נסיעה, עצרתי את האוטו לדקותיים בפינת רחוב שיש בה מאפיה.
הנערים לא הבינו למה עצרתי.
חזרתי עם שקית של קרואסונים חמים וטריים שהשאירו את ריחם בחלל הרכב.
תאכלו משהו זה יחמם אותכם. נתתי להם את השקית עם הקרואסונים.
העיניים שלהם נצצו ותוך שנייות השקית נשארה ריקה.
אני חושב שהם אכלו ארוחת בוקר או יש להם סנדוויץ' בתיק
אבל זה היה מחמם את הלב לראות את החיוך של אותם נערים.
לקח לנו רבע שעה להגיע לשער בית ספר התיכון שבו הם לומדים.
הם ירדו ולא הפסיקו להודות לי.
אמרתי להם שיהיה להם יום טוב ושיעבור להם בהצלחה.
זה לא היה בכיוון של הנסיעה שלי.
אבל לא יכולתי לראות את הנערים מחכים שם בגשם וברוח.
לא יכולתי לעבור ליד התחנה ולא לעצור.
כשיורד גשם וכולם רצים להם למצוא מחסה ולהסתתר מפניו, תמיד כדאי להציץ מעבר לכתף.
לפעמים יש מקום לעשות משהו קטן בשבילך שגורם אושר גדול לאחר שבאותו הרגע
הוא לא בר מזל כמוך.
אני בטוח שאותם ארבעת הנערים התחילו את היום אולי קצת רטובים
אבל ימשיכו אותו כשחם להם בפנים ואז כל היום יכול להראות אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
