ד' בשבט התש"ס.
ד' בשבט התשע"ג
יג' שנים.
אבי נפטר לפני 13 שנים, היום אנחנו מציינים את יום השנה לפטירתו.
הוא נפטר בעצם יומיים לפני, בעת שהותי בארה"ב.
המשפחה עכבה כאן את הקבורה כדי שאגיע לכאן ואני הגעתי במהירות האפשרית
בהתחשב בעובדה שהייתי צריך למצוא טיסות בהתראה מיידית.
בשנה הראשונה באו הרבה אנשים לציין את יום השנה הראשון לפטירתו.
עם השנים זה היה פחות ופחות עד שבשנים האחרונות היינו 3-4 בלבד.
אבי היה אדם צנוע, הסתפק במה שהיה לו.
מעולם לא היה בעל "עיניים גדולות" וכך חינכו אותנו, הוא ואימי שתחייה עד מאה ועשרים.
פטירתו הייתה בשבילי טראומה מאוד קשה.
בשנים הראשונות לא הצלחתי להזיל דמעה, גם לא בלוויה.
למרות שהזכרונות הציפו אותי מאז כל יום כמעט.
תרצתי את חוסר היכולת לדמוע בכך שלקח לי יומיים להגיע לארץ ובזמן הזה הצלחתי
לעכל את דבר מותו עד חזרתי לארץ.
רק אחרי 5 שנים נפתח סכר הדמעות.
אני לא יודע בוודאות מה היה הטריגר לפתיחת הסכר, לפחות לא במודע.
הזכרונות משולבים בתמונות עם פלאשבקים מהעבר, במיוחד בטיסות ארוכות או בנסיעות
שבהן נסעתי לבד בגפי.
תמונות של חיבוקים, שהיו מועטים לצערי, לצד הרבה תמונות של כעס או דרישות שבאו מאדם
שהיה ניצול שואה(כילד), שמרן, קפדן וחונך בנוקשות רבה.
תמונות של פרצוף זעוף כשהבאתי תעודה שלא הייתה לשביעות רצונו שתמיד בא עם אחד
המשפטים הנצחיים שלו "אם לא תקבל ציונים טובים אתה תהייה מנקה רחובות..."
דרישה להבנה של דברים אפילו אם זה לא היה לגיל שלי כמו ללכת להביא בורג או אום
בגודל מסויים והעניין שהייתי צריך לחפש במגירה גדולה של מאות ברגים ואומים, כמו מחט בערימת שחת
וכמובן שלא מצאתי אף פעם ואז הוא היה מגיע ושואל למה לא מצאתי, מה כל כך קשה וזה תמיד
לווה במשפט הנצחי השני "הראש לא עובד..."
כילד לא אהבתי מרק. אני לא חושב שיש הרבה ילדים שאוהבים לאכול מרק עוף עם איטריות.
היינו יושבים בשולחן ואוכלים יחד צהריים, לרוב בסופי שבוע.
אני הייתי לועס את האיטריות עד "זוב דם" ובולע אותן באי חשק גמור.
הוא היה נועץ בי זוג עיניים ירוקות וזורק את המשפט הנצחי הבא "יש עצמות במרק?"
לאימי הייתה אנציקלופדיה של בישול והיא הייתה מנסה עלינו כל מיני ניסיונות קולינריים.
אבי היה אדם מאוד שמרן ולא אהב שינויים, למרות שלא היה מסוגל לאכול יום אחרי יום את אותו האוכל.
כשאימי הייתה מגישה ממעשה ידיה, שהועתק מאנציקלופדיית האוכל אל תוך הסירים, אבי לא היה
אומר מאומה עד סיום הארוחה.
כשאימי הייתה שואלת אותו איך יצא לה, הוא היה אומר טוב, כשזה היה ערב לחיכו.
אבל אם זה לא היה טעים לו, הוא היה אומר את המשפט הנצחי הבא שלו "תעשי את זה שוב ביום כיפור..."
אבי "צלח" את הכניסה לשנת 2000 למרות שאמרו שהיא תהייה קטסטרופה בגלל "באג 2000", אבל לא הצליח
לשרוד שם יותר משבועיים.
השנים עוברות וכל הזמן יוצא לי לחשוב על כמה דברים הוא פספס.
פספס את האינטרנט, הטלפונים הסלולריים, מכוניות היברידיות, עיתונים מקוונים ועוד הרבה דברים.
אבל הפספוס הכי גדול שלו, היינו אנחנו הילדים, וה"ריבית" כמו שהוא נהג לקרוא לנכדים, ילדיי, שהצליח
לראות אותם רק בילדותם, אבל הוא לא זכה לראות את הנכדים, ילדיהם של אחיי.
עם בני הבכור הוא עוד הצליח ללכת לשוק לעשות קניות ולהראות לו מכוניות ולהרים אותו על הכתפיים.
לשחק איתו ולהיות סבא אבל בלי כרס וזקן ארוך לבן אלא כחוש, רזה, כמו כל חייו.
כילד אני זוכר אותו רץ ומשחק איתנו כדורגל וללא טיפת שומן אחת בגופו.
כמה שנים לפני מותו, חלה בסרטן המעי שממנו הבריא אבל במהלך ניתוח, הכליות שלו כשלו
והוא היה מחובר בשנים האחרונות שלו למכונת דיאליזה 3 פעמים בשבוע.
זה היה "מוות" איטי וכואב.
מאבא כל יכול הוא לא היה מסוגל לעלות מדרגות והיה עושה זאת בקושי.
הוא נגמר לנו כמו נר הדועך לאיטו.
קבר בן 13.
מסביב עמדנו 5.
אחותי, אחי, בני אימי ואנוכי.
אמרנו "קדיש".
כל אחד אמר קטע של דבר שהזכיר את אבי.
לא נשאו נאומים, לא היה מניין.
למרות שזו שנת הבר מצווה, האדם שלכבודו התכנסנו שם ליד חלקת הקבר, לא נשא דרשה.
אבל, אילו יכול היה, היה אומר כמה שהוא גאה בכולנו, ועל השגנו בחיים.
כמה שחסרים לו הנכדים שאת רובם לא ראה מעולם והם ראו את דמותו רק בתמונות.
אבא תמיד אהבתי ואוהב אותך.
ואומנם לא היית חבר, אבל אתה עדיין חסר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
