לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

KeyMan



Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2013    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2013

אמא אני מת...


 


דודי היה הנהג של הפלוגה.


נהג שתמיד היה מוכן לעזור להבדיל מהרבה מאוד נהגים צבאיים.


הוא נהג בנ"נ (קומנדקר צבאי) והיה מביא את האוכל לשטח ועושה עוד שליחויות של נהג.


 


בהתחלה זה היה נראה כמו פקניק.


נסענו בפסטורליה של לבנון, על הטנקים.


אכלנו דובדבנים אדומים היישר מהעצים.


דודי נשלח לאחור, להביא פצועים לתאג"ד (תחנת איסוף פצועים גדודית).


היינו טנק מלווה לכל מקרה שלא יהיה.


דודי חיכה בתא הנהג שיעמיסו את הפצועים כדי לקחת אותם ממקום הפיגוע.


המחזה היה נוראי. כעשרה פצועים ועוד שתי שקי ניילון שחורים עם גופות בפנים.


חלק מהפצועים פונו לקומנדקרים אחרים.


"נהג בוא תן יד" מישהו מהחובשים בחוץ צעק לדודי.


 דודי עזר לחובשים להרים את אחת הגופות ולשים אותה בקומנדקר.


השקית השחורה נקרעה ומהאלונקה נפל ראש. ראש של חייל.


דודי איבד את שיווי משקלו.


הרגליים כאילו היו נטועות עמוק באדמה, צימחו שורשים.


גופו לא נענה למחשבותייו, ראשו לא היה מסוגל לפקוד על גופו להרים.


"תרים, קדימה" צעק החובש. דודי היה נטוע באדמה.


 


קפצתי מעל הטנק יחד עם הטען לצידי.


הטען הצטרף לחובשים לעזור להם ואני לקחתי את דודי הצידה.


הייתי ממש צריך לגרור אותו משם.


דחפתי אותו למקום ריק מפצועים ומדם.


שמתי אותו על אבן והבאתי לו מימייה.


דודי ישב ובהה בעיניים פקוחות כאילו מיליון ק"מ משם.


הוא לא היה איתי, מאותו יום דודי חי בעולם משלו.


 


דודי פונה יותר מאוחר באותו היום לבית החולים רמב"ם בחיפה.


מאותו יום דודי היה בהלם קרב.


אדם מת/חי מהלך.


"אני מת כל יום מחדש" היה אומר לי דודי.


"כל פעם שראיתי את האחיות לוקחות אותי למקלחת ורוחצות אותי ידעתי שאני מת."


ראיתי רופאים בחלוקים, חלוקים לבנים. ראיתי אחיות בחלוקים לבנים. את מי רוחצים?


רק גופות רוחצים, אנשים חיים מתרחצים לבד. רוחצים אותי לפני הלוויה והחלוקים הלבנים


הם התכריכים שלי" היה אומר לי דודי.


 


דודי אני איתך כאן אתה חי בדיוק כמוני, הנה תיגע בי הייתי אומר לו.


"אני מת אני אומר לך, אני מרגיש אותך כאן אבל אני לא חי"


"אני אשם שהחייל ההוא נשאר בלי ראש. איך אפשר לשים כומתה כשאין ראש?" היה אומר דודי.


דודי אתה לא אשם בכלום, תשב עם הקב"נית (קצינת בריאות הנפש) היא תוכל לעזור לך. אמרתי


"אני לא צריך עזרה החייל שם צריך עזרה צריך לחבר לו את הראש בחזרה"


"חחחחח...פתאום הבנתי מה זה כששואלים אותך אם יש לך ראש על הכתפיים."


(בכי וצעקות של דודי) "למה לא תפשתי לו את הראש??? מה עשיתי לו? למה זה הגיע לאותו חייל???


צחוק בכי וצעקות היו תמיד בערבובייה.


 


דודי ביקש מהקב"נית שאהיה בשיחות שלה איתו.


לא תמיד יכולתי להגיע אבל כשהגעתי דודי היה נופל עלי תרתי משמע.


היינו יושבים עם הקבנית אני ברקע והיא מולו.


מדברים על מה קרה ועל התוכניות של דודי.


"מה התוכנית שלך דודי?" הייתה הקבנית כל הזמן שואלת.


"אין לי שום תוכניות, אני רוצה להיות מתקן" היה אומר דודי בפנים חתומות.


"מתקן מה?" היא הייתה שואלת


"מתקן אנשים, מתקן חלקי גוף, מדביק ראשים" היה צועק דודי וקם מהכסא תוך כדי תפישת ראשו.


"אני רוצה לשמור על הראש שלי, מפחד שהוא יפול לי"...


 


הייתי בקשר עם דודי כמה שנים אחרי המלחמה.


דודי לא חזר לעצמו, הלם קרב זו פציעה שלא מחלימים ממנה.


נפש פגועה לא תמיד ניתנת לריפוי.


דודי היה נמנע מלגעת בשקיות ניילון, זכר לאותו בוקר שם ביוני 1982.


הטראומה הייתה כבדה, קשה.


יותר קשה היה לראות את ההתפרצויות, הדמעות, הצחוק והבכי הבלתי נשלטים, הבלתי מובנים.


בעצם די מובנים למי שהיה שם.


גופות, דם חלקי גוף חסרים, צעקות שבר של חברים שלך פצועים.


חברים ששמרתם יחד יום לפני, צעדת איתם במסע כומתה, עמדת באותה שורה עם החברים


והמפקד היה מסדר לכולכם את הכומתה כדי שתהייה עם סמל החייל במקום הנכון.


איפה תונח עכשיו הכומתה?


 


דודי נפטר לפני עשור בערך. 


זו פעם ראשונה שאני מספר את הסיפור שלו.


הוא לא יכול היה לשאת את הכאב, הלם הקרב גבר עליו.


קטע מהמכתב שהוא השאיר למשפחה, אני זוכר עד היום.


"...לא יכולתי לשבת במטבח. ראיתי שם סכינים. סכינים עושים רע, חותכים, כורתים בהם.


שקיות ניילון מזכירות לי את אותו הבוקר. לא רוצה שקיות ניילון בחיי. אפילו הרשרוש שלהן עושה לי צמרמורת.


מצטער שכעסתי על אותו אדם שהכניס ראש כרוב למקרר. שאלתי של מי הראש במקרר?


אותו אדם אמר "מה קרה לך אתה פסיכי? זה רק כרוב". קפצתי עליו והרבצתי לו.


איך אתה יכול לקרוא לראש של חייל ראש כרוב?..."


 


ההתאבדות הייתה בשבילו המפלט האחרון.


יהי זכרו ברוך.


 


 


 



 

15.4.2013 עריכה

תודה לכל מי שהמליץ ותודה מיוחדת לצוות ישראבלוג שבחר את הפוסט.

הלומי קרב הם לא משהו ששומעים עליהם ביום הזיכרון ובטח לא ביום יום.

עם הפרסום של הפוסט אני מקווה שנוכל להבין שלעיתים אנשים פגועים נפשית כתוצאה מקרב

או אירוע מלחמתי צריכים עזרה גדולה מהסביבה, יותר הבנה ואמפטיה.

לפעמים מילה טובה או עזרה קטנה יכולים להפוך עולם ומלואו.

נכתב על ידי , 13/4/2013 20:23   בקטגוריות אישי, אלימות, אמא, בית חולים, בריאות, התבוננות מסביב, התנסות, זכרונות, חברים, חולים, חיילים, מחשבות, מלחמות, מפלצת, עבר, רפואה, אקטואליה, צבא  
הקטע משוייך לנושא החם: הלם קרב
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KeyMan ב-18/4/2013 12:23



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לkeyman1001 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על keyman1001 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)