19.4.2009
התחלתי לכתוב את הבלוג במקרה.
הייתי בשבתון, לפני שחשבתי לחזור ללמוד לתואר באוניברסיטה.
קראתי הרבה בלוגים באותה תקופה, לא ממש הבנתי מה צריך לעשות.
לא כתבתי מעולם, גם לא למגירה.
אני לא כשרוני שמוציא עט וכותב תווים ומייד נוצר שיר היישר לראש מצעד הפזמונים.
אני גם לא כזה סופר דגול שעומדים בתור לקנות את ספריו.
המון מהפוסטים הכתובים נכתבו במשך שנים בראשי.
לא יודע למה זה קרה, אולי כהכנה בלתי מודעת לכך שיבוא יום וזה יפורסם.
כשאני מחטט שם במגירות הזיכרון, יש לי עוד מה לכתוב לכמה שנים.
מכל קורא כאן אני לוקח משהו. משהו לחיים שלי.
לפעמים זו נקודת מבט שונה, לפעמים רגשנות ולפעמים יש הרבה דברים משותפים שלא תלויים בגיל, מגדר
או במיקום גיאוגרפי.
היכולת להביע את דעתך במילים היא מתנה.
יש אנשים שלא יכולים להביע את עצמם בעל פה בלי שיהיה להם איזה פתק מציץ שבו הם תמצתו את הנאום לאומה...
הבלוג משמש לי כספר זכרונות.
יש המון דברים הכתובים כאן והם רק קצהו של הקרחון, שלא סופרו מעולם.
חיכיתי לאותו יומן שאוכל לכתוב בו את מה שעשיתי עם השנים, דברים שמותר לגלות
ורב הנסתר על הגלוי.
את הפוסטים הראשונים שכתבתי לקח לי הרבה זמן לכתוב.
הרבה זמן למצוא את המילים הנכונות, לדעת להביע את עצמי נכון כדי שאהיה גם מובן לאחרים חוץ מלעצמי.
אחרי הלידה הדברים באו ביתר קלות אם כי הייתי חייב לברור מקרים שעליהם אני יכול ומוכן לדבר.
הבלוג הזה הפך לבית.
להכיר אנשים, לשמוע מה דעתם על דברים שאני כותב ודרך זה גם על דברים שעשיתי.
להביא מעצמי ולהראות לאחרים, להיות עם מסיכה אבל יחד עם זאת להיות גלוי.
בימים שאין לי זמן בגלל של עבודה, לימודים, נסיעות לחו"ל, אני מרגיש שמשהו חסר לי.
ואם יש משהו שחסר לך זה אומר שאתה אוהב אותו. שהוא חשוב לך.
כך המקום הזה עבורי.
אחרי שניסיתי, חייכתי לעצמי והתאהבתי, כל השאר זו כבר היסטוריה.
קצת מספרים, כי קשה לי בלי זה...
117 מנויים
89 קוראים קבועים ("הקוראים שלי")
כמעט 100,000 כניסות (חגיגה תבוא כשזה יגיע)
(אני קורא אצל כל הקוראים הקבועים שלי, למרות שלא תמיד מגיב.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
