יום הולדת לארה"ב שחוגגת 237 שנים!
ביקרתי בארה"ב כמה עשרות פעמים, גרתי שם פעמיים תקופות ארוכות, לבד ללא המשפחה.
הייתי מגיע לביקור מולדת כל רבעון בערך.
החיבור הראשוני של לארה"ב היה בשנת 1976, כנער וכבולאי צעיר, רכשתי את הבול
המציין 200 שנה לעצמאות ארה"ב (1976-1776).
יחד איתו הגיעה גם מעטפת היום הראשון שנחתמה ב-25 ביולי 1976, שלושה שבועות
אחרי יום ההולדת המקורי, אבל כמו שכתבתי בפוסט הזה , מהם 3 שבועות של איחור
לעומת 200 שנים...
(מתוך הפוסט)
יש לי כמובן הרבה זכרונות טובים מהשהייה שלי בארה"ב.
תמיד הדהימו אותי גורדי השחקים, הגודל, העומס, השפע, הצבעוניות, המכוניות, הגשרים והכבישים הארוכים.
בפעם הראשונה שנחתתי בארה"ב נחתתי בסן פרנסיסקו, בלילה, לא היה אז GPS
והייתי עם "תחילתה" של שפעת מה שעשה את מלאכת הניווט למלון, שעה דרומית
לסן פרנסיסקו, למלאכה קשה מאוד.
שבוע לפני הטיסה אבי אושפז בבית חולים בגלל דלקת ריאות.
הוא היה חולה דיאליזה.
כשידעתי שאני צריך לטוס בדקתי עם הרופא של אבי, אם אני יכול לטוס לשבועיים.
הרופא אמר שאבי אמור להשתחרר תוך כמה ימים וגם אבי בעצמו, שנראה היה במצב תקין,
אמר לי לטוס ושאין לי מה לדאוג.
נחתתי ביום שבת בלילה והגעתי למלון.
לקח לי זמן להרדם אבל בסוף העייפות והשפעת הכריעו אותי.
בבוקר קמתי ונסעתי לראות את המקום שאני אמור להגיע אליו ביום שני
וגם כדי להתמצא מעט במקום, רחובות, מקומות מפגש, חנויות וכו'.
בגלל הפרשי השעות (10 שעות) בין ישראל לקליפורניה, וההרגשה הכללית הרעה,
לא יצרתי קשר באותו היום עם המשפחה בארץ וחשבתי לעשות את זה ביום שני, למחרת.
בבוקרו של יום שני נסעתי למקומות שהייתי צריך להיפגש בהם עם אנשים וחזרתי למלון בחמש אחה"צ.
אני יכול להגיד שבאותו יום הרגשתי מוזר מאוד, שייכתי את זה לשפעת, אבל בדיעבד
הסתבר שהייתה עוד סיבה לחוסר השקט שלי ולהרגשה המוזרה.
כשנכנסתי לחדר במלון באותו אחה"צ ראיתי שהנורית על הטלפון מהבהבת, מה שמצביע על הודעה קולית.
הרמתי את השפופרת וחייגתי לשמוע את ההודעה.
היו 3 הודעות.
הראשונה הייתה מגיסתי שאמרה שאבי גוסס.
השנייה הייתה מאחי שאמר שהוא במצב קריטי.
והשלישית הייתה מאישתי שאמרה בבכי שהוא נפטר.
הנחתי את השפופרת מידי והתיישבתי על הכסא.
לקחו לי כמה דקות להתעשת ולהתקשר לקבלה להודיע להם שאני עוזב עוד באותו הלילה.
התקשרתי לארץ שם הייתה שעה מוקדמת לפנות בוקר אבל כולם היו ערים.
אחרי שהבנתי מה קרה חיפשתי טיסה לארץ.
מכיוון שהכרטיס שלי היה לשבועיים לא ניתן היה לשנות את תאריך החזרה לארץ
אלא בתוספת של 800 דולרים.
השעה אצלי הייתה כבר 1 בלילה.
הרגשתי שאני לא מסוגל לנהוג, התקשרתי לחברת "הרץ" וביקשתי שיאספו את הרכב מהמלון.
עשיתי צ'ק אאוט והזמנתי מונית לשדה התעופה.
הנציגים של חברת "דלתא" לא היו נחמדים אבל עשו מאמץ לאתר לי טיסה ליעד כלשהו באירופה ומשם לארץ.
מסתבר שלא היו מקומות פנויים על שום טיסה קרובה.
בליבי קיוויתי שהלוויה תתעכב בארץ עד שאגיע אחרת לא אסלח למשפחה שקברה את אבי
ללא נוכחותי במקום.
לבסוף לאחר המתנה מורטת עצבים של 5 שעות, נמצאה טיסה דרך וינה ואפילו לא ביקשו תוספת תמורתה.
נחתתי בארץ כמעט יומיים אחרי שאבי נפטר.
כמה שעות אחרי זה מצאתי את עצמי במכון הפתלוגי עם אחי, מזהים את גופתו של אבי
לפני הנסיעה שלו לבית העלמין.
לא יכולתי לבכות. כנראה שהיומיים האלו בדרכים, נתנו לי את הזמן לעכל את האובדן.
הדמעות באו רק אחרי הרבה שנים.
כשראיתי את אותו הבול הראשון, לציון 200 שנה לארה"ב, אי שם ב-1976
לא חשבתי שהחוויה החזקה ביותר שלי מביקור ראשון בארה"ב תהייה מותו של אבי
והניסיון לחזור כמה שיותר מהר לארץ ללוויה.
ארה"ב תהייה בת 237 שנים השנה הזו, זקנה בלה אבל עדיין אימפריה גדולה, חזקה ועשירה.
אם אבי היה חי היום, הוא היה בן 78, כחוש, לא גדול, לא חזק ולא עשיר אבל הוא היה יכול להיות
מאושר בגלל הנכדים שהיו אז והוא חסר להם, ובגלל הנכדים החדשים שהיה רוצה לראות ושלא זכה לראותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
