יש לנו שכנה בת 80 בערך.
היא חיה בגפה, בעלה נפטר לפני יותר מעשור.
שני ילדים, אחד גר בצפון ומגיע פעם בשנה לבקר את אימו
והבת גרה בדרום אפריקה, מגיעה פעם בכמה שנים.
בכל הפעמים שביקרתי אצלה רציתי לשאול אם היא צריכה משהו חוץ מלבדוק ואיך היא מרגישה.
חשבתי לעצמי שהבית שלה זקוק לשיפוץ, אבל לא ידעתי איך לשאול.
שיפוץ שלא כרוך בלהרוס ולבנות קירות אלא תיקונים וצבע שירעננו את הבית, לא יזיקו.
באחת הפעמים אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם היא הייתה מוכנה לקנות צבע ואני אצבע לאט לאט
במשך כמה ימים, בנסיון להפריע כמה שפחות, אחרי שאחזור מהעבודה.
הלחיים שלה הסמיקו והיא הסכימה מיידית.
קנינו צבע לבן וגבס, כל שאר הכלים כולל סולם הבאתי מהבית.
הצבע והתיקונים היו משהו משני, מסתבר בדיעבד.
היה צריך לעשות שם סדר ולהתמודד עם הרבה חפצים שהיא אגרה במשך שנים.
היו לה שני "בוידמים" מלאים בדברים שנראה היה שלא נגעו בהם עשרות שנים.
עליתי על הסולם והורדתי את הכל למרכז הסלון, הייתה ערמה גדולה של חפצים.
השכנה אמרה שהיא לא צריכה כלום, ומבחינתה לזרוק את הכל.
אמרתי אין בעיה אבל תני לי לראות מה את מחזיקה שם למעלה.
תשמעו, זה היה מוזיאון בזעיר אנפין, או כאילו לפתוח קפסולת זמן שהוטמנה בבוידם לפני כמה עשרות שנים.
היו הרבה חפצים שמקומם במוזיאון.
טייפ סלילים, טייפ דבל קאסטה, קלטות וידאו שהוקלטו מהטלויזיה, כונן ZIP ודיסקטים השייכים לו.
דיסקטים של 5.25 ו-3.5 אינטש, מדפסת סיכות של חברת אפסון עם סרט...קופסה של נייר רציף,
היה שם מודם במהירות 14,400 בצבע שחור בגודל של קופסת נעליים.
הורדתי מהבוידם גם מסך מחשב 14 אינטש מונוכרומטי (חד צבעי) שהכתב היה ירוק על גבי שחור...
היו שם שני טלפונים. אחד טלפון לחיצים, "זמיר", של בזק ועוד טלפון חוגה בצבעים של חום בהיר שלדעתי
היה פעם לבן... 
בבוידם השני היו ספרים.
אנציקלופדיית מכלל, מילון אבן שושן 6 כרכים, כמה ספרי טלפונים ושני ספרי "דפי זהב".
3 אטלסים מהדורת 1971, 2 אטלסי כבישים, מפות לניווט ואוסף של מפיות נייר.
כמה כרכים מתוך "האנציקלופדיה העברית", הרבה כבלים של מדפסות, מחשבים וחוטי טלפון.
קופסא של דיסקטים גדולים שכתוב היה עליה "מערכת הפעלה דוס", דיסקט עם "מעבד תמלילים אלף-בית"
מדבקות לדיסקטים הרבה מאוד עטים של חברת "פרקר", עפרונות ועוד כלי כתיבה ישנים.
הרבה מהחפצים החזירו אותי לילדות במיוחד אנציקלופדיה מכלל האדומה, אטלסים וטלפון חוגה שהזכיר
לי שהוריי חיכו 4 שנים לקבלת טלפון וקו, ובסוף קיבלנו טלפון חוגה בצבע שנהב.
חייכתי לעצמי כי זכרתי את אבי עונה לשיחות כאלו עם "טעות במספר" והוא היה אומר "הכנסת את האצבע לחור הלא נכון..."
ישבתי שם וחשבתי על כל החפצים האלו ועוד אחרים.
קיימות טכנולוגיות שאם ניקח ילדים שנולדו בשנת 2000 וניתן להם חפץ כזה הם לא ידעו מה לעשות איתו
או שיצחקו או גם וגם.
הרבה דברים נעלמו מחיינו והוחלפו בדברים חדישים.
עתידנים אומרים שעד שנת 2030 יעלמו מחיינו מצלמות דיגיטליות, מצלמות וידאו, שיחות טלפון קוליות שיוחלפו
בטקסט. טקסט אשר "יוקלד" למכשירים חכמים בעזרת הדיבור ולא המקלדת, העכבר יחזור להיות מכרסם
אמיתי ולא משהו שמחובר למחשב. הדואר המגיע עם הדוור יוחלף במיילים והודעות, לא יהיו מכתבים מנייר יותר.
דיסקים קשיחים והתקנים ניידים כמו דיסק און קי יעברו מהעולם, כל האחסנה של תמונות ומסמכים יעברו לרשת
לאחסנה בענן וישותפו או רק יאוחסנו בשרתים אדירי נפחים ויגיעו אלינו בציווי קולי להתקן החכם שישרת אותנו
ללא הקלדה אחת.
הפרטיות תעלם, כבר היום היא בדרכה האחרונה.
עיתונים מנייר לא יהיו תוך שנים מועטות הכל יעבור למדיה דיגיטלית כמו מסך מתקפל דק שיתעדכן
און ליין דרך חיבור לרשת האינטרנט אבל בטכנולוגיה חכמה יותר ולא סלולרית.
שיחות של אחד על אחד, פנים מול פנים, כנראה שגם יעלמו מהאופק, ובמקומם נראה אחד את השני על מסכים
בכל מיני גדלים, לא יהיה מגע חוץ ממסכי מגע...
אחרי חצי שעה של זכרונות ומחשבות על העתיד והעבר, לקחתי את כל הדברים למיכל האשפה ברחוב.
הכל נזרק.
ניקיתי את הבוידמים והתחלתי לעשות תיקונים. אותו ערב הוקדש לתיקונים בלבד.
ביום למחרת הגעתי ושפשפתי את כל הקירות, חדר אחרי חדר.
המטבח והשירותים היו במצב שפיר יחסית ולכן השארתי אותם אחרונים בסדר.
אחרי שבוע ימים הבית היה מתוקן וצבוע.
השכנה לא ידע האת נפשה מרוב שמחה, למרות שהיא הייתה נוכחת כל יום היא שמחה שזה נגמר.
"חיכיתי לך כל יום שתבוא, למרות שידעתי שאתה מגיע עייף" אמרה בחיוך של סבתא.
שמחתי לעשות משהו בשבילך ואם תצטרכי משהו בעתיד אל תהססי. אמרתי.
זוגתי הביאה זר גדול של פרחים ושני וילונות, אחד לסלון ואחד למטבח, הרכבנו את הוילונות יחד
ניקינו את הנברשות בבית שצברו "מעט" אבק וקורי עכביש עם השנים.
שטפנו ביחד את הדירה והלכנו הבייתה עייפים אך מרוצים.
הרגשתי כאילו צבעתי ניקינו מוזיאון כשנזכרתי בכל אותם חפצים שבאמת אפשר לראות רק בתמונות
ולא חשבתי לרגע שיש אותם עדיין בנמצא.
נעים לפעמים להתרפק על העבר אבל גם לצפות לעתיד שיהיה מעניין יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
