ירדתי מהמונית בנתב"ג, בדרך לעוד טיסת לילה לארה"ב.
שתי מזוודות, גדולה וקטנה, ותיק צד עם ציוד המחשבים שלי.
חצי שעה אחרי, שער C, מחכה לטיסה.
אנשים ממהרים, אנשים שותים קפה בנחת.
כל המינים, כל השפות, כל הצבעים.
הפעם זה יהיה ארוך.
שנה בחו"ל לבד ללא המשפחה.
היו כבר תקופות ארוכות אבל הפעם זה שונה.
להיות לבד. לחזור לארץ כל רבעון לשבוע, לא פשוט מבחינתי.
יותר מכך למשפחה שתתגעגע (אני מקווה...) ולבת הזוג.
המטוס באוויר, מתיישר ותיכף יחלקו שתיה חמה/קרה.
אני בדרך, נזכר באירועים היסטוריים.
בימי המלחמות אי שם באנגליה, הנשים, מהמלכה ועד הבחורה הכפרית
בכפר נידח היו מחכות בחלון.
מכות לבשורה, כשהן מקוות רק לטובה מבין השתיים, או מחכות לראות
את הבעל מגיע.
לא היה חשוב אם הוא מלוכלך בבוץ ורפש מעורב בדם, או פצוע חסר יד או עין.
העיקר שהוא שב הבייתה לאישה ולמשפחה.
המחשבות מתרוצצות בראשי כמו סרט, בעוד עיניי עצומות מנסות לנוח.
הסרט מתקדם הלאה ורץ בשנים כאילו לחצו על fast forward בשלט.
זוכר את עצמי חייל מגיע הבייתה לחופשות.
מי לא היה בחלון? או שאגיד בכל חלונות הבית הנשקפים לרחוב.
הייתי יורד מתחנת האוטובוס בקצה הרחוב ועולה בו עד שהייתי רואה את הבית.
בחלון חדר השינה של הוריי, היה עומד אבי. מחכה לראות אותי.
בחלון בחדר שלי עמדה אימי מחפשת לראות חייל מגיע.
זה החייל שלה או לאו? ועל הכסא הצמוד לחלון היה עומד הכלב.
אוזניו זקופות, זנבו מקשקש ומשמיע יללה כשהיה מריח אותי מרחוק.
עד שהוא לא היה עושה זאת, ידעו כולם שזה לא אני.
בצד השני של הבית, בחדר של סבתי שחיה איתנו, היא הייתה עומדת בחלון. מחכה.
הייתי הנכד הראשון שהתגייס. הנכד הראשון מהבת שנשארה לבדה אחרי השואה.
הרבה גאווה מהולה בדאגה "שרק יחזור בשלום".
הגם שכיוון ההגעה שלי היה מהצד השני, היא התעקשה לעמוד ולחכות בצד המנוגד, אולי אגיע מכאן
והיא חלילה תפספס אותי מגיח מבין העצים כאילו יצאתי ממארב.
עוד לחיצה על "קדימה" בשלט החיים.
היום יש את כל האמצעים לדבר ולראות אחד את השני, מקצה עולם לקצהו האחר.
ולמרות זאת, זוגתי מחכה בחלון.
מחכה לראות אותי יורד מהמונית ומגיע הבייתה.
מזוודה גדולה עם בגדים וקטנה יותר למתנות ותיק הצד לציוד המחשבים
שהוא חלק בלתי נפרד ממני.
המזוודות החליפו את הצ'ימידן הצבאי שהיה עלי כשחזרתי ממילואים.
מסריח ומלוכלך אבל שלם ובריא.
הנשק הוחלף בציוד מחשבים, שלטעמי יכול להסב יותר נזק, בזמנים האלו, מאשר רובה M-16.
חיבוק ונשיקה בכניסה לבית.
והיא מסתכלת עלי כמו אותה אישה אי שם לפני מאות שנים.
לראות שלא חסר בי שום חלק ואני שלם.
"הבאתי כמה דברים..." אני מנסה להגיד.
"עזוב יש לנו זמן לזה, תן לי לראות איך אתה נראה. התגעגעתי" היא אומרת.
והמילים האלו שוות כל דבר.
אני לא זקוק לכלום באותו הרגע.
המקלחת יכולה לחכות, הסיפורים, הסיוטים מהטיסות הארוכות. הכל יחכה לאח"כ.
אני יודע שאין חיבור יותר טוב ממה שיש לי.
ולא חשוב היכן אני נמצא על הגלובוס, אני חצי.
החצי השני שלי מחכה כאן.
מחכה לראות שהכל שלם, שהכל נשאר אותו הדבר שלא השתנה כלום.
וכלום לא משתנה, רק מתחזק.
שיר מיוחד במינו שמזכיר לי בערבובייה את ימי הביניים, מלחמות עקובות מדם,
אהבה של אישה, דאגת אימהות והרבה געגועים כשאני לא נמצא כאן.
אריק אינשטיין "היא יושבה לחלון".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
