יש אנשים שבשבילם הייתי מוכן למות, לתת מעצמי הכל. להקריב.
אנשים שהקריבו את עצמם בהיותם על מדים והלכו בידיעה שיש סיכוי
שהם אינם חוזרים משם בשלום, גם אם זה לא היה משהו מסוכן
מוערכים מאוד בעיניי, כיוון שאני מכיר את ההרגשה הזו.
שתי תמונות מהימים האחרונים מקוממות אותי ואני כועס
על הזילות הזו ועל כך שמותר לעשות כאן הכל.
שום דבר לא חשוב, שום דבר לא מוערך.
מזעזע, מקומם, מרגיז וכל שאר המילים הקשות שאני מרגיש עכשיו.
האנדרטה לזכר רגב וגולדווסר.
מלבד זה שהיא משמשת כמקום "מתאים" לאותו מנגליסט, האבן משמשת כפותחן בקבוקי בירה.
אני חושב שאין אדם במדינה שלא מכיר את הסיפור של החטיפה ב-2006 ואת ההסתבכות
שלנו בלבנון השנייה יחד עם פועלה של קרנית גולדווסר לדעת מה גורל בעלה אודי וחברו אלדד.
אין גבול? עד כדי כך?
האנדרטה שהוקמה לזכר 73 חיילי התנגשות המסוקים ב-1997 מעל שאר ישוב בגליל.
מייצג מים עם שמות הנופלים מסביב.
מייצג המים הפך להיות פארק מים להשתכשך בו להפגת החום.
(התמונות נלקחו מ-YNET)
כן. יש שלט המבקש לנהוג בכבוד.
בעיניי זה גרוע מאוד ומביש.
ההורים השכולים מבקשים לפתוח בחקירה במיוחד כשיש תמונות של כל האנשים בשני המקומות.
הזילות המתחילה באותם מקומות זיכרון תמשיך גם לחקירה ותסתיים בבית המשפט שיחליט
לתת קנס או עבודות שירות.
בראשי עולה מיד הביקור שלי באנדרטה לזכר קורבנות התקפת הטרור ב-11 בספסטמבר 2001 בניו יורק.
גם שם יש מים, גם שם חקוקים שמות ההרוגים על האנדרטאות.
משום מה שם אף אחד לא צוחק, לא מלכלך ולא חושב על זה שאולי הוא יקפוץ למים
לקרר את גופו ביום חם. שם אין צורך בשלטים או בשוטרים/פקחים. שם מבינים ומכבדים.
כאן לא מבינים, לא מפנימים לא מכבדים ולא מעניין כלום.
בושה לאנשים כאלו, ובושה לנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
