שמש באמצע השמיים, חם, מאוד חם.
הנוף השנקף הוא טרשי, אדמת בור לא מעובדת.
צריף בודד, חבל כביסה עם שתי חולצות לבנות תלויות עליו.
המצלמה עוברת על הסביבה, לעין העדשה מתגלה בחור צעיר, בלורית בהירה
פלג גופו העליון חשוף, אגלי זיעה על מצחו וגופו.
עם כל הקושי מהסביבה הנראית לעין, הבחור מחייך וחושף שיניים לבנות.
חלוץ בשנות השלושים של המאה הקודמת.
צריף בודד, מט לנפול, בחוף הים של תל אביב.
גבר בשנות ה-30, כרס, שיער דליל, ערום למחצה, לבוש בבגד ים.
מעדיף לכלות את שעות האור בים, בינות למשתזפים ובמיוחד המשתזפות.
רביצה לא מועילה וללא תכלית על חוף הים.
גבר ישראלי בשנות השבעים של המאה הקודמת.
הדמות הראשונה היא דמות הצבר האולטימטיבי או אביו של הצבר.
אותו אידאליסט המגיע למקום שומם והדבר בכי חשוב לו הוא להפריח את המקום,
לגרום לארץ הזאת להראות אחרת.
כובשים את האדמה בשתי ידיים ושתי רגליים, עבודה קשה, חקלאות והקמה של יש מאין.
למולה ניצבת אותה דמות עם כרס שהיא האנטי תזה לדמותו של הצבר האידאליסט.
בשנת 1972 יצא הסרט
"מציצים" בבימוי של אורי זוהר וחולל סערה ציבורית גדולה.
הסרט לא זכה לקהל צופים גדול יחסית לאותה תקופה.
הציבור בארץ לא ראה בעין יפה את השימוש בעישון סמים קלים שהיה אז בגדר טאבו בחברה הישראלית,
התכנים הבוטים, השפה הגסה כל אלו ניפצו כליל את דמותו של הצבר הגאה.
אותו צבר שלחם במלחמת השחרור, מבצע קדש, שכבש את סיני במלחמת ששת הימים
בבליץ מהיר ושחרר את ירושלים.
הסרט "מציצים" עוקב אחר זוג
חברים, גוטה ואלי בשנות השלושים לחייהם שבמקום להתנהג כמצופה
מגבר בחברה הישראלית
עפ"י אתוס הצבר, לעבוד ולתרום ע"י כך לבניית הקהילה והחברה שסביבם,
בוחרים
השניים לכלות את זמנם ברביצה על חוף הים ובמרדף אין סופי אחר בילויים ומפגשים
מיניים.
למעשה לראשונה מופיע על מסך הקולנוע הישראלי דמות גברית שלא רק
מערערת את מיתוס הצבר
כפי שראינו למשל בסרטי הקולנוע ההרואיים משנות השלושים עד
שנות השישים של המאה העשרים,
אלא מנפצת דמות זו לרסיסים ואיתה את סל הערכים הנלווים אליה.
החלוצים, העולים החדשים לצד הוותיקים שהיו כאן בארץ לפני הקמת המדינה, הקימו משהו
חשוב שיהווה את הבית לעם היהודי לעתיד לבוא.
כחלוצים וכאנשי עמל, שלא בחלו בשום עבודה על מנת ליישב, להצמיח, ולבנות
עשו ימים כלילות בהקמה ובהגנה על המדינה.
ניפוץ המיתוס הצברי של אותו עלם יפה תואר, הנלחם למען האחרים, לא מבזבז את זמנו
ותורם לחברה, התגלה במלוא מערומיו.
ואולי זו הייתה תחילתה של תקופה שבה האנשים כבר לא אותם אנשים, אידאלים, ציונות
ולתת למען האחר הם שמות גנאי או "כבר תרמתי בעבודה..."
הנהנתנות, חוסר האיכפתיות מהזולת, זילות בחיי אחרים, חוסר הרצון לתרום, עבודה למען
מה שאני רוצה וצריך ולא גם למען האחרים, הם הפרצוף האמיתי של כולנו.
ממקום גבוה שבו יש כוונות טובות, תרומה, רצון, מנהיגות, אופי ותחושת שיתוף, בא הסרט "מציצים"
ושם את המראה מול פרצופה של המדינה ומוריד את הכל לתהומות.
הסרט הראה בפעם הראשונה את מה שקרה לכולנו עם השנים.
לא לקח לנו הרבה זמן, להתקלקל, להיות מערביים, לצרוך כמה שיותר, לתת כמה שפחות.
להסתכל על מראה הבית שלנו שיהיה נקי, מסודר וכשיר, אבל לזרוק ברחוב, ללכלך, לצעוק
להתעלם מכל מה שמסביב, כי רכוש כולם הוא הרי לא מענייני.
מתי המעט שעוד מקבלים על עצמם להעביר הלאה לדורות הבאים את החינוך הטוב, ההתחשבות באחרים,
השיתוף (לא שיתוף קבצים או שיתוף סטטוס בפייסבוק), העזרה והנכונות לתת, נעלמים מהאופק.
בעתיד הלא רחוק נוכל רק לראות את אותן דמויות מופת שהקימו את המדינה בסרטים ישנים
בשחור לבן או לקרוא עליהם בספרי ההיסטוריה.
המיתוס ההירואי התנפץ מזמן וכולנו דומים יותר לאותו גוטה בדמותו של אורי זוהר הבטלן
יחד עם חברו גוטה (אריק אינשטיין) המחפש אחר ריגושים מיניים ודברים קלים להשגה
במקום לעבוד בשביל הפרנסה, לחנך את הדור הצעיר ולהרוויח ביושר.
ניפוץ המיתוס והאתוס הישראלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
