כיהודי, כל פעם שאני שומע על הפעלת נשק להשמדה המוני וגז, זה לוקח אותי שם רחוק
למלחמת העולם השנייה.
נכון שהם ערבים, אוייבים ואני בטוח שהם לא היו מתנגדים אם זה היה הפוך, אין שם חרטות
ומחשבות על היהודים שהושמדו במחנות הריכוז בעזרת גז, יש אפילו המוני מכחישי שואה.
ב-1942, העולם אז עמד מנגד ולא עשה כלום אז, למרות שידעו מה קורה שם במחנות הריכוז.
גם עכשיו, ב-2013, העולם יודע, אבל משחקי כוח בין המערב למזרח מונעים טיפול חיצוני, הטלת סנקציות,
פלישה או כל דבר אחר שיעזור לאותם מסכנים ואני לא מתכוון למורדים אלא לאותם אזרחים
חפים מפשע הנמצאים בין הפטיש לסדן וסובלים שם יום יום, בערי סוריה.
נשק להשמדה המוני קיים גם בישראל, ולא רק במקומות הסודיים שישראל
שומרת בהם את הגז שיעשה בו שימוש רק אם לא תהייה ברירה.
יש לנו מקום גלוי עם אלפי אנשים בכל יום ועשרות ומאות אלפים בסביבה הקרובה השוכנים
ברדיוס של 15 ק"מ ועם משטר הרוחות הקיים שם, גז יכול להגיע לריכוזי אוכלוסייה, בתוך 20 דקות,
ביום גרוע ובלילה קצת יותר מהר.
את הלילה של ה-3 בדצמבר 1984, לא ישכחו תושבי העיר ההודית בופאל לעולם.
בלילה זה אירע מה שהוגדר לימים "האסון התעשייתי הגדול ביותר בעולם".
דליפה של עשרות טונות גז רעיל מאחד המפעלים באזור, היישר אל רחובות העיר.
חברת "יוניון קרבייד" האמריקאית הייתה בעלת המפעל.
חוקים מחמירים בארצות הברית מנעו יצור החומרים האלו במפעלים בארצות הברית.
אבל בעולם שלישי מותר.
חברת "מכתשים" ברמת חובב עושה נגזרת דומה של אותו גז רעיל.
במכתשים ברמת חובב מייצרים גז הנקרא "פוסגן" שהוא מהמשפחה של אותו גז באסון בופאל שם בהודו.
פוסגן משמש בתהליך ליצור חומרי הדברה, התהליך נקרא "פוסגנציה".
הפוסגן הוא בן משפחה קרוב מאוד של גז עצבים מסוג ציקלון B ודומיו.
(כל הדברים הנכתבים כאן הם מידע אישי וקרוב, עבדתי שם).
מדינת ישראל ההייטקיסטית היא מדינת עולם שלישי אחרת איך אפשר להסביר את יצור
מאות טונות של גז פוסגן במקום קרוב כדי 15 ק"מ בקו אווירי מעיר מטרופולין של יותר מ-200 אלף
תושבים כמו באר שבע?
הדאגה מה יעשה אסד, האם הוא יפגיז אותנו בטילים עם ראש נפץ כימי,
האם זה יהיה גז עצבים, חרדל, סארין, ממש לא מפחידה אותי.
מפחיד יותר יותר מה יש לי בחצר האחורית שלי ומתי יקרה שם משהו.
הייתי נוכח בהרבה מקרים של דליפות ופיצוצים באתר הפסולת ברמת חובב.
פיצוצים שבהם חביות עפו לגובה של עשרות מטרים באוויר, כתוצאה מתגובות לוואי, נחתו על חביות
אחרות ויצרו תגובת שרשרת שהניבה עוד פיצוים וחביות מתעופפות ממש כאילו היה זה מופע זיקוקין
של יום העצמאות.
ראיתי גם דליפות גז כלור בצבע צהוב מאיים או דליפות של גז ברום בצבע חום אדום, שניהם יכולים לגרום למוות בדקות.
העובדים במפעלים ברמת חובב, מיומנים בטיפול בדליפות גז אבל יש סבירות גבוהה שפעם אחת,
לא צריך יותר, תהייה דליפה שלא יוכלו להשתלט עליה.
למען הידע הכללי, רוב הגאזים המשמשים כנשק נמצאים ומאוחסנים במצב נוזלי.
ראש הנפץ הקרבי על הפגז או הטיל מכיל "חבית" קטנה ובה נוזל ולא גז.
בזמן פגיעת הטיל והפיצוץ ישנו ביקוע של ה"חבית" על משטח קשה כמו כביש, בניין, אדמה.
לחץ האדים הגבוה של הגז בטיל או בפגז, גורם לכך שהנוזל, במגע עם אוויר ובחשיפה שלו,
הופך ממצב צבירה נוזלי לגז. מכאן אין מעצור. הגז מתפשט לפי כיוון ומהירות הרוח ורוב הסוגים
נועד לפגיעה קטלנית במרכז העצבים. זה נעשה ע"י נשימה או חלחול דרך העור והנקבוביות שלו.
הפגיעה קטלנית ומיידית בתוך דקות ספורות.
קיימים סוגים מסויימים של גז שנשארים קרוב לפנח האדמה לתקופה לא ארוכה, להבדיל מנשורת גרעינית
שיכולה להשאר שנים רבות. הגז במקרה כזה כבד מהוויר והוא שוקע, דבר הגורם לפגיעה גם בבעלי חיים ובצמחים.
אנשים שלא ממוגנים מכף רגל עד ראש, יכולים לגעת בחפץ מסויים
שיש עליו שאריות של חומר כימי וזה יכול להשפיע במעבר דרך העור.
הפגיעה פחות קשה שכן הגז מאבד מכוחו במגע עם האוויר והזמן החולף, אבל הפגיעה גם יכולה להיות קטלנית.
כשאני שומע על גזים זה באמת עושה לי כאבי בטן מהרבה סיבות.
יהודים, נאצים, תאי גאזים, מחנות השמדה, סוריה, חיזבאללה אבל לא פחות מזה גם מקום שנקרא
רמת חובב על מפעליו והאתר לקבירת פסולת כימית.
בימי שלום, אף אחד לא חושב על המקום הזה כעל פצצת זמן מתקתקת.
במקרים כאלו של כאבי בטן, גם "קרבוסילן" לא יעזור כדי להפיג את הכאבים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
