קראו לו שמעון.
שמעון היה סמל מחלקה בגדוד שריון.
במלחמת יום הכיפורים נפצע שמעון קשה ברגליו.
הוא הוטס לבית החולים סורוקה שם הצליחו להציל את רגליו
בעזרת ניתוחים מורכבים והשתלת פלטינות בתוך רגליו.
עצמות הירך והשוק היו מרוסקות לגמרי מרסיסי ארטילריה מצרית
שירדה על הפלוגה כמו גשם של ברד כבד מאוד.
בהתחלה נפגעה רגל ימין.
תוך כדי ריצה למקום מחסה ועזרה לחבריו,
התפוצץ פגז ארטילריה לידו וגם הרגל השניה התרסקה.
הרבה ניתוחים וכאמור השתלת פלטינות ושנה בשיקום העמידו שוב
את שמעון על רגליו.
שמעון למד תואר ראשון בכימיה וניהל מעבדה באחד המפעלים.
הצטרפתי למעבדה הזו כעובד חדש ושמעון היה למנהלי הישיר.
שמעון היה אדם ממוצע בכל הפרמטרים הגופניים וניסה לא להראות את הפציעה
ע"י הליכה זקופה ללא מקל הליכה, למרות שזה היה יכול לעזור לו.
נראה היה כי איבד את עצמות רגליו אבל את כבודו לא היה מוכן לאבד ולכן לא רצה
ללכת עם מקל הליכה בגיל 45.
לשמעון היו כאבי תופת כל אימת שהיה מתקרב החורף.
עם בוא הקור הכאב היה מחריף ביתר שאת כיוון שמתכת בתוך גוף בשר ודם,
גורמת לכאבים כתוצאה מהתכווצות והתרחבות המתכת בהתאם למזג האוויר.
את הכאבים החזקים כמעט ולא ראינו על פניו ורק מי שהכיר אותו מקרוב ידע
לזהות בהסעת פנים רגעית את הכאב החד שהפלטינות הסבו לגופו, כאילו היו אלו
חרבות הננעצות בבשר החי.
כמנהל המעבדה שמעון החזיק ברשותו מחסן כימיקלים קטן לשעת חירום.
במחסן הזה, שרק לשמעון היתה גישה אליו, נשמרו בקבוקי כימיקלים חשובים
או יקרים שקשה היה להשיגם או שהיו נדירים, ולעיתים הוא החזיק חומרים כימיים שהיה לוקח
שבועות להביא אותם לארץ כיוון שחוקים ואמנות מסויימות דורשים שינוע בספינות דרך הים בלבד.
שמעון נהג לכנס את כל עובדי המעבדה לפני יום כיפור להרמת כוסית(מיץ ענבים...) כדי לבקש
סליחה מכל העובדים ואחד מהשני והיה גם מספר משהו ממה שעבר על חבריו במלחמה.
את הסיפור שלו הוא לא סיפר לנו מעולם אלא רק בקווים מאוד כלליים.
המנהג היה יפה בעיניי, מעין מורשת קרב שעוברת
מפה לאוזן במקום העבודה, לא בצורה פורמלית אלא מרתקת.
באותו יום, שמעון נראה מעט עייף ומצונן והוא סיפר לכולנו שחלה בשפעת.
שמעון התנצל ואמר שנרים לחיים אבל הוא לא מרגיש בטוב כדי לספר משהו מאותה מלחמה.
כולנו כמובן הבנו ואיחלנו לו החלמה מהירה.
שמעון חזר לחדרו והתיישב ליד שולחנו.
דלתו תמיד הייתה פתוחה, וכל מי שעבר שם הבחין שמשהו לא כשורה בשמעון,
אבל כאמור הבנו שזה בגלל השפעת.
באותו היום שמעון הלך הבייתה מוקדם יותר.
למחרת בבוקר הגענו כולנו כהרגלנו לעבודה.
ליד המעבדה עמדו שני חוקרי משטרה יחד עם הקב"ט של המפעל.
"אנחנו מבקשים מכולכם להתכנס בחדר הישיבות" אמר הקב"ט.
רחש עבר בין כולנו, לא הבנו מה קרה ושמנו לב לחסרונו של שמעון, אבל חסרונו היה ברור.
לחדר הישיבות נכנסו מנהל המפעל, שני החוקרים והקב"ט של המפעל.
החוקרים מיד פתחו והסבירו את מהות ביקורם המוזר במעבדה.
"שמעון אושפז אתמול בערב בחדר המיון בבית החולים איכילוב עקב בעיות נשימה, ראייה ועוד.
לאחר בדיקות דם התקבלו תוצאות מוזרות. נמצאה רמת מתאנול גבוהה בדמו."
מתאנול בבליעה או בהחדרה בצורה אחרת לגוף יכול לעוור אדם, במקרה הטוב, ולגרום למוות.
נזכרתי אז בהתנהגותו המוזרה של שמעון ביום הקודם, שכולנו חשבנו שהייתה קשורה לשפעת.
"שמעון נמצא כרגע במחלקה לטיפול נמרץ ומצבו קריטי מאוד" המשיך אחד החוקרים.
"לא ידוע כרגע כמה זמן יחזיק מעמד, אם בכלל. אנחנו רוצים לדעת אם מישהו מכם
ראה אתמול משהו חריג בהתנהגותו של שמעון".
התדהמה הייתה מוחלטת. כולם אמרו שראו כי הוא מצונן אבל לא מעבר לזה.
תושאלנו ע"י החוקרים אבל אף אחד לא יכול היה לומר משהו שישפוך אור על הפרשה.
כמה שעות אח"כ התבררה התמונה העגומה והעצובה.
כל החדרים במעבדה נבדקו אבל לא נמצא קצה חוט או ראיה מסויימת.
הם הגיעו למחסן הכימיקלים הקטן והסגור.
החוקרים קיבלו אישור לפריצת הדלת ונכנסו למקום.
באותו המחסן נמצאו שני בקבוקים פתוחים של אלכוהול.
זה היה אלכוהול תעשייתי.
בקבוק אחד היה בקבוק של אתאנול, שלא מסוכן לבריאות, עד רמה מסויימת,
והבקבוק שני היה של בקבוק של מתאנול שהוא רעל.
שני הבקבוקים היו פתוחים, הסוגר של הפקק היה שבור, והיה חסר בהם אלכוהול.
ליד הבקבוקים היה מונח ספל עם הכיתוב "לשמעון מזל טוב..."
לפי הממצאים התברר כנראה ששמעון שתה באותו יום מתאנול בטעות כיוון שהרגיש לא טוב
ולא שם לב לתוויות על הבקבוקים, שכל מה שהבדיל ביניהם היה עניין של אות אחת...
האם זה נעשה באופן קבוע? האם היה מכור לאלכוהול? האם שתה כדי להתגבר על כאביו
בגלל שתלי הפלטינה ברגליו? לא יודע מה התתשובה עד היום.
אדם חזק שהצליח להמשיך לחיות למרות הפציעה הקשה שלו במלחמה,
מת כתוצאה מאי שימת לב לאות בודדת אחת שחרצה את גורלו.
(שמעון הוא עוד זיכרון מצטבר על מלחמת יום הכיפורים ונדמה שגם אחרי 40 שנה, זה לא נגמר)