חיפשתי תמונה ישנה של הבית הקודם, בבניין משותף.
אחת התמונות שמצאתי, במקרה, הייתה התמונה הזו של כלי לאחסון מקלות הכביסה
שהיה תלוי במחסן הכביסה יחד עם מכונת הכביסה והמייבש.
כולנו מכירים את זה שמקלות כביסה נופלים למטה כשתולים כביסה...
אבל אצלנו בבית זו הייתה "מכה".
מקלות כביסה חדשים לא היו מחזיקים מעמד שבועיים, הם היו מוצאים את דרכם למטה במהירות.
כתבתי את הפתק הזה לזוגתי וחשבתי שזה יפתור את הבעיה, בדרך מחוייכת.
זה לא עזר לי כל כך ולכן החלטתי שאם אני לא רוצה להיות שותף בהקמת מפעל חדש לייצור מקלות כביסה,
מכספי, עלי לתלות את הכבסים בעצמי.
וכך קרה, בערך 
וזה משהו שקראתי ב-YNET והוא לחם חוקי מאז ומעולם, לא לשים את הילדים במרכז המפה.
כל אחד צריך לדעת את מקומו, הורים הם לא חברים של הילדים והאימרה "אני חבר של הילד שלי"
ממש לא מקובלת עלי. (בכתבה, סעיף 1 כאילו זוגתי כתבה אותו...)
תגובה אחת שם, מצחיקה ויחד עם זאת עצובה מאוד מנקודת מבטו של הורה.
"אם הייתי יודע לעמוד על שלי, הייתי הולך לעבוד בקרקס..."
(בינתיים הילדים כנראה עושים לו קרקס בבית)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
