21 ביוני 2005.
היום הכי ארוך בשנה, שעות אחה"צ.
התקשרתי לאחותי לקבוע משהו לאותו ערב.
הטלפון הסלולרי שלה צלצל נואשות אבל היא לא ענתה.
ידעתי שהיא נסעה לת"א ברכבת והיא הייתה אמורה להיות כבר בדרך חזרה.
בפעם השלישית שצלצלתי אליה, שמעתי מישהו זר בצד השני.
מי זה אני שואל.
"סתם מישהו שמצא את הטלפון ליד מקום התאונה בקיבוץ רבדים"...
מה איזו תאונה? אני שואל
"תאונת רכבת לא שמעת?" הוא שואל
איפה בעלת הטלפון, אחותי. אני מתעקש
"לא יודע עברתי וראיתי טלפון מצלצל אז עניתי" הוא אומר
כל סרטי הזוועות עלו לי בראש.
התקשרתי לחבר פראמדיק נהג אמבולנס והוא אישר לי את הסיפור
אני חייב לנסוע איתך אחותי הייתה על הרכבת אני אומר לו כמעט בציווי.
"תגיע לתחנת מד"א אנחנו מתארגנים לנסוע לשם, הוכרז אר"ן (אירוע רב נפגעים)" הוא אומר לי ונחפז.
הגענו למקום מצאתי את אחותי עם רגל שבורה יד עם נקע וכמה מכות יבשות אבל חוץ מזה הכל היה כשורה.
"הלו כנראה שהבן שלך החייל השאיר אצלי את הטלפון באוטו" מישהו מתקשר אלי
??? מי אתה? אני שואל
"עשיתי מילואים בגזרה והוא נסע איתי טרמפ עד רחובות ושכח את הטלפון במושב האחורי
ראיתי שהשיחה האחרונה נעשה לאבא אז התקשרתי אליך" הוא אומר
אוקיי אבל הבן עדיין לא הגיע הבייתה אני אומר
"כן הורדתי אותו לפני חצי שעה וכשהוצאתי את הדברים מהאוטו ראיתי את הטלפון מונח" הוא אומר
תודה איפה אתה גר? אפשר לבוא לאסוף את הטלפון בערב? אני שואל
אני נוסע לחתונה בבאר שבע בערב איפה אתם גרים? הוא שואל
בבאר שבע אני עונה ושמח שלא צריך לנסוע רחוק ושהטלפון נמצא ומודאג קצת מהבן...
בערב הבן נסע לאולם האירועים וקיבל את הטלפון בחזרה.
"נפל לי הארנק מהכיס יחד עם תעודת הקצין, הכסף ועוד דברים שהיו שם". מתקשר הבן
איפה אתה עכשיו אני שואל
"אני בתל אביב הגעתי מאריאל האוטובוס כבר בדרך לאריאל, התקשרתי למחלקת אבידות של
חברת "אפיקים" והם אמרו שהנהג הביא את זה אליהם. אבל אין לי איך להגיע עכשיו
אני על האוטובוס לבאר שבע..." הוא נשמע כועס על עצמו ובצדק
התקשרתי לאורן, אורן הוא סא"ל במילואים ובעל עסק פרטי באריאל.
אחרי הברכות הרגילות סיפרתי לו את העניין והוא חזר אלי אחרי שעה עם הבשורה כי הארנק
נמצא והוא אצלו, גם הכסף שהיה אמור להיות שם וכל המסמכים. אמרתי תודה ומחר הבן יבוא לקחת את זה מהעסק.
הבן הגיע הבייתה ולמחרת חזר לבסיס (הגיע לאפטר) ועבר דרך אורן.
אורן כיבד אותו בקפה ומאפה והחזיר לו את הארנק האבוד.
הבן התקשר אלי ואמר שהוא קיבל את הארנק והגיע כבר לבסיס.
"אתה לא מאמין מה הוא אמר לי" אמר הבן בהתרגשות מסויימת
אני מקווה שלא סיפר לך מור"קים שלמים צחקתי
"לא אבל הוא אמר לי משפט אחד חשוב. בשביל אבא שלך אני מוכן לעשות הכל..." כך הבן
"הרגשתי גאווה גדולה שמישהו שאני לא מכיר אומר את זה עליך. אני אוהב אותך מאוד".
טוב, חיבוק חזק של גבר לגבר קיבלתי ביציאה הבאה שלו, אבל הוא יזכור שלא כדאי לאבד
כלום או אולי באמת כדאי לאבד ולשמוע על אבא שלך מילים טובות? 
יש אנשים שעושים מעשים טובים בלי לצפות לתמורה.
לא אצל כולם קיים "יצר הגזל" ואם מצאתי אז זה שלי.
חושבים גם על האדם שאיבד. הטלפון, הארנק או כל דבר אחר אישי חשוב לנו והיינו רוצים
לקבל אותם חזרה.
אותם אנשים ינסו להחזיר את האבידה בלי לצפות לתמורה, גם תודה תספק אותם.
וכשמדובר בחיילים, אני לא חושב שיש מישהו שלא יעשה מעשה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
