"הפקרנו את ילדנו" כך צועקת למול עיניי הכותרת הבוקר ב-YNET.
אני מודה שזו כותרת מצויינת למה שקורה.
"בוא נעשה סיבוב אני אכיר לך את סן-חוזה וסביבתה" אמר לי אלברטו.
אלברטו היה המארח והמדריך שלי לענייני לוגיסטיקה, בילויים, טיולים והכרת הסביבה.
אחה"צ נסענו לראות מה יש בסן חוזה.
העיר ממוקמת כ-45 דקות דרומית לסן פרנסיסקו בקליפורניה.
נסענו שעה ארוכה וקיבלתי הדרכה מעולה כדי שאדע כל מה שאני צריך לדעת
החל בשדה התעופה וכלה במועדוני הלילה.
עברנו דרך מקום שנראה על פניו כמו בית כלא לא גדול במיוחד.
גדרות גבוהים עם "קונצרטינות" (גדר תיל) מעל, פנסים גדולים וחזקים, מצלמות ועמדות שמירה עם שומרים חמושים.
האם זה כלא או מתקן ממשלתי מסויים? שאלתי את אלברטו.
"זה כלא נערים ונערות" אמר אלברטו במבוכה ובחוסר נוחות.
"כלא נערים ונערות" מה זאת אומרת.
אלברטו שתק, נסענו עוד כדקה ואז הוא עצר.
"תסתכל לשם" אמר
הסתכלתי לכיוון שהוא הצביע אליו והיה לי קצת קשה להבין מה אני רואה, אין בארץ דברים כאלו.
רחבה גדולה שבה ממוקמים ספסלים ועליהם יושבים אנשים מבוגרים וילדים.
הספסלים מפוזרים אבל ללא שולחנות, זה לא מקום של פקניק.
ישבתי שם עם אלברטו באוטו דקות ארוכות מנסה להבין מה אני רואה.
ברחבה הסתובבו 3 שומרים חמושים ברובים, אלות תקועות בחגורתם והם פטרלו כל הזמן.
אוקיי עכשיו תסביר אני מבקש.
"זה כלא לנערים ונערות עד גיל 14. כל נער שעושה מעשה פשע מכל סוג שהוא מובא לכאן.
מה שאתה רואה זה ביקור הורים. ההורים מורשים להגיע לבקר את הילדים שלהם.
אסור להם להתחבק או להתקרב אחד לשני". אמר אלברטו.
ראיתי דמעה קטנה בזוית עינו של אלברטו.
מה קרה אני שואל.
"ראיתי את זה מבפנים" אמר אלברטו בבושה לא קטנה ובכנות לא אופיינית לאמריקאים.
מה זאת אומרת שאלתי
"הבן שלי בן 10 ישב כאן חודשיים לפני שנה." הדמעה בקצה העין של אלברטו הפכה לנחל קטן משתי העיניים.
הייתי חסר מילים אבל אלברטו המשיך.
"הוא היה בן 9 ורב עם ילד בן 10 מכיתה אחרת בהפסקה, חואן, הבן שלי, דחף את הילד ההוא חזק על ברזייה
בחצר בית הספר, הילד נפל על הברז שפגעה בעין והפך לעיוור. מנהלת בית הספר הזעיקה משטרה
וכוחות הצלה, וחואן נאסר והובא לכאן. הילד ההוא נשאר עיוור כל חייו והבן שלי בן 9 אז בסה"כ עם תיק במשטרה."
נסענו משם לבית קפה, ישבנו ואלברטו דיבר, שפך את ליבו.
"אתה זר כאן אני יכול לדבר איתך כי אתה לא מכיר אותי, אבל אני מאשים רק את עצמי.
אישתי עובדת מהבוקר עד הערב במפעל מזון, אני עובד משמרות ומגיע הבייתה מאוחר כמו שאתה יודע.
חואן הוא הבן הבכור יש לי עוד שתי בנות בנות שבע וחמש. לא השקענו מספיק תשומת לב בילדים ובמיוחד בחואן.
מחשב, טלוויזיה ושטויות. אין לנו זמן להיות איתם רק בסופי שבוע.
אני לא יודע מה הוא עושה במהלך היום אני לא בבית אין אף אחד בבית, אנחנו מטילים עליו להשגיח על האחיות שלו
אבל הוא בסה"כ ילד בן 10 וכשקרה המקרה הוא היה צעיר יותר. הוא מתבגר לבד, דואג לעצמו, אין לי שליטה.
יש לנו ציפיות אבל הוא ילד בסה"כ, אני לא בטוח שאת האלימות הוא לא למד מכל מה שהוא משחק ורואה.
עכשיו יש לו תיק במשטרה על אלימות, עתיד לא מזהיר ו"ניסיון" שהוא למד מנערים אחרים שם בכלא.
מה אני מצפה שהוא ילמד שם? מתמטיקה? הוא למד איך לעשות דברים בלי להתפס. בית הספר של החיים" כך אלברטו.
הרגשתי לא בנוח, ממש כמו כומר בדוכן הוידוי השומע את חטאיו של אחד מבני קהילתו.
ישבנו עוד קצת ואלברטו הסיע אותי לדירה שגרתי בה בסנטה קלרה.
כל פעם שאני שומע על מקרים מזעזעים כאלו כמו האונס של הילדה בת 12 ע"י חבורה של נערים, הסיפור הזה עולה.
הכותרת הזו ב-YNET קרובה מאוד לאמת, היא שמה לנו את המראה מול הפרצוף.
עולה גם המקרה של רצח נהג המונית דרק רוט שקרה ב-1994, לפני 20 שנה.
רצח שזעזע את המדינה כיוון שהוא בוצע בידי שני נערים בני 14, משה בן-איבגי וארבל אלוני, בני טובים מהרצליה.
מאז קרו הרבה מקרי רצח כמו אי מתן סיגריה, לקיחת חניה, הערה סתמית והכל בסדר, זה נהייה הרגל.
הרבה הורים מגיעים הבייתה מאוחר, קשה לחיות, אין מספיק כסף, יש לעבוד הרבה שעות
אבל אנחנו שוכחים שהילדים לא צומחים וגדלים לבד, אחרת הם יצמחו כעשבי פרא. כל פרח צריך להשקות, לטפל
לדאוג למעט אור, לגזום, לדשן אין אפשרות שהפרח יגדל לבד, הוא לא יחזיק מעמד לבד ללא עזרה עד שיתחזק.
הפקרנו את ילדנו, נתנו לשומרי הסף האלקטרוניים למיניהם לשמור עליהם, הם ניצלו את התמימות של הילדים והפכו
אותם למבוגרים בטרם עת, הילדות התקצרה, אין להם זמן למשחק, לנו אין זמן לשחק ואין ואקום חינוכי.
מחשבים ואינטרנט על שלל אתרי הפורנו שמספיק ללחוץ "כן" על כפתור וירטואלי על המסך המאשר שהילד בן 18.
אין אף אחד שבודק את זה. שלל משחקי אלימות קשים במיוחד כמו GTA על התוספות האירוטיות שבו
ואנחנו, אנחנו ההורים שהפקרנו את משמרתנו ונתנו לאחרים להשגיח על הדבר הכי חשוב לנו בחיים, על הילדים.
רצח של ילדים על ידי הוריהם מתחבר לתמונה הזוועתית הזו, הורים לא מסוגלים להיות הורים.
לא יודעים מה לעשות עם עצמם ועם הילדים, איך לגדל, איך לטפל ואיך לחנך.
דר' עמוס רולידר אומר דברים שנראים לי כל כך ברורים מאליהם שאני לא מבין את הצורך בו בכלל.
האם לא ברור שצריך לשים גבולות בפני ילדים, לדאוג ולדעת מה הם עושים בחדרים שלהם, לבדוק להם שיעורים,
לשאול מה קורה איתם? האם בשביל הדברים הבסיסיים האלו אנחנו צריכים פרופסורים ודוקטורים?
ככה זה כשלא רואים את הזולת ממטר, הדוגמא האישית ההורית שלא קיימת, והתפוגגות האחריות שלנו כהורים.
"הם לא אנסים הם ילדים" כך צעקו אתמול קרובי משפחתם של הנערים שאנסו את בת ה-12 בבית המשפט.
הם אנסים!!! והם פושעים!!! מה זאת אומרת שהם רק ילדים?
הם ידעו שאסור להם לעשות את המעשים האלו והם עשו את זה במודע.
האם אנחנו כהורים לא מנסים להפיל את האחריות על החוק? שהחוק ידון את הנערים האלו ואנחנו כחברה בורחים מאחריות עליהם?
גם ההורים של הילדים וגם ההורים של הנערה באותה הצלחת' ההורים לא פחות אשמים.
אולי להקים בית כלא להורים וילדים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
