אני מכיר מתכוננים מכל מיני סוגים.
המתכוננים לשבת - אנשים מסורתיים או דתיים המכינים את המאכלים המיוחדים, החולצה הלבנה, החלות, הנרות.
המתכוננים לחג - שני חגים בעיקר ראש השנה ופסח, על כל ההכנות והקניות המרובות, הניקיונות והאוכל כמובן.
המתכוננים לבחינות - כל אחד שמנסה לעבור מבחן כלשהוא בהצלחה. יש את ה"חרשנים" ואת אלו שלא מעניין אותם כלום
מלבד לעבור בכל ציון שיהיה.
המתכוננים להולדת הילד - קניות של כל המוצרים, עגלה, מיטה, לול, בגדים ומה לא. הרבה לחץ.
המתכוננים להרצאה - לומדים בע"פ את כל המצגת, מנסים לחשוב על תשובות לשאלות "עז" שישאלו מהקהל.
ואני מכיר גם את אלו המתכוננים ליום הדין.
יש סדרה המשודרת בנשיונל ג'יאוגרפיק על אנשים המתכוננים ליום הדין.
אני מכיר אדם כזה המנסה להכין את עצמו לסוף העולם.
המתכוננים ליום הדין נחלקים בגדול לשנים.
המתכוננים הנייחים והמתכוננים הניידים.
המתכוננים הנייחים
ג'ק גיליגאן, עובד בחברת הייטק, מקביל שלי בחברה בארה"ב.
אדם משכיל עם תואר ראשון בכימיה ושני במכונות ומנהל עסקים.
כשעבדתי בארה"ב הוא לקח אותי ליער במרחק 10 דקות נסיעה מהבקתה שלו והראה לי מה זה להתכונן לסוף העולם.
זה לא סוף העולם זה יום הדין מתקן אותי ג'ק.
הוא הזיז כמה ענפים ופתח עגול בקוטר של 70 ס"מ התגלה לעיניי.
הפתח נפתח ונסגר בעזרת גלגל, כמו זה המצוי בדלתות של צוללת.
נכנסנו דרך הפתח לבונקר תת קרקעי המכיל כל טוב.
זה יכול להשאיר אותם (הוא אישתו ושני ילדים) מתחת לאדמה במשך חצי שנה.
היה שם הכל.
ג'ק מוכן למלחמה מכל סוג שהוא. גרעינית, ביולוגית או פלישת צפון קוריאה לארה"ב.
הוא השקיע הרבה אלפי דולרים בהכנות ובבניית הבונקר התת קרקעי.
מהבונקר יש מעבר לחדר גדול המשמש כסלון וחדר שינה משותף.
יש עוד חדר המכיל מאגר מים תת קרקעי של מאות קוב.
המים מוחלפים כל תקופה ומטופלים בפילטרים ומסנני פחם שונים.
המים המוחלפים מגיעים לבקתה, שם המשפחה משתמשת בהם ואז מוזרמים מים טריים וחוזר חלילה.
מיכל נוסף של סולר בקיבולת של מאות ליטרים, שוכן לא רחוק משם, להנעת גנרטור.
מזון משומר בשפע, שירותים, מקלחת שדה וציוד חשמלי.
ואם תיפול כאן פצצה, מה מועיל לך כל מה שאתה משקיע בו כסף רב כל כך? אני שואל
הבקתה הזו נמצאת במקום שאף אחד לא יטרח להפציץ...הוא עונה.
נדהמתי, למדתי, היה מעניין, לא בשבילי. אני לא חושב שזה מה שיציל מישהו, אבל כלאחד ואמונתו.
מה שחשבתי עליו באותו הרגע היה הממ"ד, שאין לי בבית, אבל יש לאחרים שאני מכיר.
חדר מדופן בבטון מזויין בגודל של 2X3 מטרים, מיטה, מחשב ואיזו ספריה קטנה.
המתכוננים הניידים.
דייב השקיע 400,000 דולר בשיפור ה-RV (רכב גדול המשמש כבית על גלגלים, "קראוון" בלשוננו).
הוא רווק בן 40 ומתכונן ליום שבו טרוריסטים ישתלטו על ארה"ב...
יש לו 7 פנלים סולאריים על גבי הרכב, שבשבת המסוגלת להפוך את כוח הרוח לאנרגיה חשמלית.
אוכל המספיק לו ולכלבו למשך שנה, מיכל דלק נוסף של 100 ליטרים מחובר לרכב.
דייב, אותו בחור נייד, הטמין 4 מיכלים של 1000 ליטר סולר כל אחד, ביערות שונים במדינה שבה הוא חי בארה"ב.
כל מיקום של מיכל מתועד ב-GPS שלו והוא יודע איך להגיע אליו במקרה שהוא יזדקק לדלק.
מצוייד במשאבות ידניות וחשמליות הוא יכול לשאוב ולסנן מים מכל מקור מים פתוח כמו אגמים או נהרות.
ראיתי את כל הציוד האלקטרוני שברשותו, כולל מחשבים ניידים וטלפונים סלולריים.
להטענתם הוא מתחבר ללוחות הסולאריים ואינו זקוק למקום נייח.
ומה יקרה אם רשת הטלפונים תקרוס? הוא נשאל.
יש לי טלפון לוויני הוא מחייך ומוציא אחד כזה.
אבל אם ספקי האינטרנט יושבתו מה יועילו לך המחשבים הניידים כשלא תדע מה קורה בעולם? מתעקשים איתו.
אני בטוח שאוכל לגלוש דרך צלחת הלווין שעל גג הרכב, מישהו יהיה שם בחוץ. הוא עונה.
קצת הזוי להשקיע כל כך הרבה כסף בעתיד שאינו צפוי ויש סיכוי שלא יקרה כלום בחייך. הוא נשאל
אין לי ילדים אני לא רוצה להוריש כלום לאף אחד אני מטייל ברחבי המדינה שאני חי בה, בודק שהכל עובד כמו שצריך
ויבוא היום שנזדקק לזה ואתם לא תצחקו עלי יותר...מסיים בכעס.
וואללה לא יודע אם זו הפרעה או דאגה אמיתית או סתם אנשים פרנואידים שחיים בסרט אימה.
מצד אחד אתה אומר, איזה בורג שם בראש "השתחרר" ואולי המקום שלהם הוא במוסד סגור בכלל.
מצד שני, אנשים כאלו שחושבים על העתיד שלהם, עושים את זה יותר טוב ממדינה, למשל, שמשאירה
מקלטים נעולים בזמן שזקוקים להם, או לא יודעת לטפל במצבים קשים כמו פגעי טבע שאנחנו נתקלים בהם.
אולי עדיף ללמוד מאנשים שחיים קצת בפאניקה אבל יודעים איך להכין את עצמם ליום קשה שבו יבוא?
מישהו חכם אמר פעם "רק הפראנואידים שורדים..." יש בזה משהו.
בעקבות הסופה הסיבירית שחווינו כאן לפני כחודשיים, לא יזיק שכולנו נתכונן, לא ברמה של מה שמוצג למעלה
אבל להחזיק בבית פנס, מעט מזון משומר, גפרורים או מצית ושישיית בקבוקי מים (כמובן כל אחד רשאי להוסיף לדברים).
הדאגה לימים קשים מזכירה לי את הילדות שלי אחרי מלחמת יום הכיפורים.
להוריי היה מזנון ארוך שכל פעם שפתחתי אותי בילדותי, נדמה היה לי שאני נכנס למכולת (אז לא היה קיים מושג סופרמרקט).
מלא שימורים, בקבוקי מים לא היו בנמצא כמו היום אז הכל היה מלא שימורים מכל הסוגים, סוכר, קמח ושמן, שהיו מוחלפים
כל תקופה כדי שלמור על טריותם. אנשים למודים חוסר תמיד ימצאו דרך לשמור משהו בצד, שיכול לפעמים לעשות את ההבדל בין רע לקצת פחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
