"ילדים צריכים לקבור את הוריהם ולא להיפך" כך אמר אבי לא אחת כששמע על חייל שנהרג.
הייתי כמה פעמים במצב של דו"צ (דו צדדי - ירי של כוחותינו על כוחותינו). פעם אחת הייתי כמעט זה שירה.
הסיטואציות מורכבות ואני לא בא להאשים אף חייל בכל אחד מהמצבים האלו.
קשה לשפוט חיילים המבצעים את תפקידם, שמירה עלינו האזרחים.
אני זוכר את עצמי כטירון, לפני כל מטווח, לפני כל שימוש בנשק היינו עומדים מול שלט ענק עם הוראות בטיחות.
החניך תורן היה מקריא שורה שורה מההוראות ואנחנו צועקים אחריו את השורה.
ממש כמו חזן בבית הכנסת ועדת המאמינים שלו קוראת אחריו את הפסוקים נאדרי ההלל.
לפני כל פעולה היינו משננים את הדרכים, המקומות, הכוחות, נקודות היציאה והחילוץ ואותות הקשר.
ושום דבר לא היה נראה ברור מאליו הכל היה מתנגן שוב ושוב.
לא חשוב לפני מה אתה עומד, צריך להיות מוכן.
מפקדים חייבים להראות דוגמא לחייליהם ולתדרך אותם לפני מעשה, לפני פעולה, לחזור ולשנן הוראות, נהלים
ודרכי פעולה אפשריות. כולם צריכים להיות דרוכים ולמלא את ההוראות ממש כאילו היו קשורים בחייהם שלהם עצמם.
יהיו שיאמרו קל להגיד את זה, אבל חייל העומד על משמרתו או עסוק בפעילות מסויימת, לא פעם הוא עייף.
והעייפות היא הבעיה.
אז כמפקד אני יכול להגיד שתמיד כולם עייפים, כל היום נמצאים בפעילות ובלילה יש עוד שמירה, מארב או פעולה.
אני לא חושב שהאשמה של חייל או מפקד יחזירו את החייל שנפגע חזרה למשפחתו בריא ושלם.
אני רוצה רק לבקש קצת יותר תשומת לב, והכל מתחיל מלמעלה, מהמפקד הבכיר באותו מצב, פעילות או מבצע.
לדאוג שכולם מעודכנים, כולם יודעים מה לעשות, היכן הכוחות שלנו כ-ו-ל-ם, לא לפספס כלום.
לבדוק עירנות, דריכות לדאוג לחיילים שיהיה ברור לכולם מה מותר ואולי יותר מזה, מה אסור.
לפני שנתיים, בפברואר 2012, הבן שלי כמעט ונכנס לסטטיסטיקה המזוויעה הזו.
אני כותב את זה והאצבעות שלי רועדות.
לקח לי הרבה מאוד זמן להרגע, הרבה מאוד זמן במונחים של ימים רבים.
לילות עם סיוטים וחלומות זוועה.
בסוף השבוע האחרון, הגיע לביתנו בחור צעיר שהשתחרר לפני 3 חודשים.
הוא הגיע לבאר שבע לחברה שלו ורצה לראות את הבן שלי, שמאז אותו מקרה לא נפגש איתו.
כל אחד היה עסוק בשלו ולא הפרענו לשני הבחורים הצעירים לספר אחד לשני מה הם עשו כל אחד בשנתיים האחרונות.
שמענו קולות של צחוק וויכוחים על נושאים שונים מהחדר של הבן.
לפני שהבחור הלך לדרכו, הוא ביקש לשבת איתנו ולדבר.
"אני א', לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ ולהגיע אליכם הבייתה." כך התחיל א'.
"כמעט וגרמתי למותו של הבן שלכם". אמר מודד כל אות במשפט הקצר הזה. משפט שלא יוצא לי מהראש.
אנחנו ישבנו כאילו יצקו אותנו לספה, שום שריר לא יכול היה לזוז בגופנו.
"כל הזמן הזה המקרה שקרה מציק לי" אמר
"חשבתי שאם היה קורה משהו הייתי מתאבד. לא הייתי מסוגל לחשוב שאני יכול לחיות עם מה שהייתי עלול לעשות,
כל כך טיפשי כל כך לא מקצועי והכי גרוע, כל כך מיותר".
"אני ממש מצטער ומבקש מכם סליחה ומחילה על המעשה שנעשה בשוגג וכמעט גרם למוות." סיים ועיניו היו החלו לדמוע.
קמנו ללות אותו החוצה, הוא חיבק אותי ואת זוגתי ועיניו היו מלאות דמעות.
זוגתי לא עמדה בפרץ וגם בעיניי היו דמעות. דמעות מעורבות בשמחה, עצב וסליחה.
"היה לו קשה לבוא לכאן, הוא שאל אותי אם תתנו לו להגיד את מה שהוא אמר או לא תסכימו לשמוע אותו בכלל" כך אמר הבן.
הלב נצבט קשות.
חשבתי על אותם אנשים צעירים העושים מעשים כאלו בשגגה בגלל שלא קיבלו הנחיות מספיקות, היו עייפים, לא שמו לב לפרטים,
שכחו מה הייתה הפקודה או כל סיבה אחרת, נידונים לחיות עם המעשה שלהם כל חייהם.
זה מין חוב שלא ימחק לעולם. פושעים הרוצחים אנשים נידונים לתקופות מאסר ומשלמים את המחיר לחברה על האלימות שלהם.
מה משלמים אותם חיילים צעירים? איך הם מתמודדים עם אובדן שהם גרמו לו במו ידיהם?
לא יודע להגיד, שאלות קשות מאוד בשבילי.
חיבקנו את הבן הקצין, הדמעות זלגו להם כאילו "שמחת בית השואבה" אבל אני מעדיף דמעות כאלו...
תמונה הקשה הזו פורסמה ב-YNET.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
