יום ראשון.
שש בוקר.
שני חצאי הבגט המופשרים ומחוממים מעניקים למטבח ריח של מאפייה.
פתחתי את המקרר והוצאתי משם, כמו בכל תחילת שבוע, את כל מה שנשאר.
סיר עם קציצות, חזה עוף על הגריל, שניצלים.
לא שכחתי להוציא את החומוס, האריסה והטחינה הלבנונית הירוקה.
הכל היה מסודר מולי על משטח העבודה.
חצאי הבגט בוצעו באמצע, מרחתי חומוס, טחינה ואריסה.
בחצי בגט אחד שמתי קציצות ובחצי השני חתיכת חזה עוף ושניצל.
הוספתי עגבניות שרי, כמה זיתים ירוקים ורצועות מלפפון.
כל חצי בגט עטפתי בנייר כסף ושמתי בשקית אוכל גדולה.
את שני הסנדוויצ'ים הכנסתי לשקית גדולה יותר.
בכל שקית כזו, פעם בשבועיים, אני מוסיף פתק:
"לחייל ולמפקד הכי חמוד בצה"ל.
שיהיה לך בתאבון, תאכל ותשבע.
תנוח קצת במהלך הזמן עד החופשה הבאה
ותזכור שיש עוד חיילים וקצינים בצבא שיכולים לעזור לך...תשמור על עצמך.
הסנדוויצ'ים האלו הוכנו בעמל רב, מחשבה ויש בהם אוכל טעים מתובל בהרבה מאוד אהבה ודאגה"
על החתום אבא'שך 
(וכאן אני מוסיף עוד איזה פסוק או ציטוט מעניין בשביל הכייף)
ככה אני מכין כל שבועיים בבוקרו של יום ראשון, שני סנדוויצ'ים לבן הקצין הנוסע חזרה לבסיס.
בדרך, בעצירה כשהם יורדים לאכול ולשתות, הבן מוציא את מה שהכנתי לו ואוכל בהנאה מרובה.
זה לא שאין לו כסף למשהו מוכן כמו רוב החיילים, זה הטעם של הבית. כי בית זה לא מקום, זו הרגשה.
ואולי יותר חשוב, כמו שהבן אומר, "לקרוא את הפתק שאתה שם לי שם בשקית ולחייך".
מסתבר שהוא אוסף את כל הפתקים ושומר אותם.
הוא רושם על כל אחד מאחור את התאריך ולאן הוא נסע.
כך הוא מנהל לעצמו יומן.
הבן טוען שניתן להריח את הפתקים ולדעת מה הכילו הסנדוויצ'ים שלי...
כשאני מקבל הודעת SMS בערב יום ראשון שהיה מאוד טעים או "אין כמוך אבא" או "איזה כייף היה לי"
אני לא צריך יותר מזה כלום.
אני יודע שחלק מהבית נסע איתו והפתקים שלי, שברובם יש תפילה קטנה לשובו חזרה הבייתה.
תפילה בדיו נעלמה שלא נראית אבל מורגשת ומועברת דרך האוויר, דרך הדאגה והאהבה.
אנחנו מחכים לבואו לעוד סופשבוע, עוד סבב של סנדוויצ'ים, חיבוקים, כביסות וסיפורים על מה שקרה לו במהלך התקופה
שבה היה שם רחוק מאיתנו.
שכולם יחזרו הבייתה בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
