כמה מילים על טרמינולוגיה.
זה לא מבצע זו מלחמה.
מלחמה כי זו מלחמה על הבית במיוחד לאור החדירות דרך המנהרות לתוך שטח ישראל ואלפי החיילים
שעברו את הגבול. בנוסף, לתפיסתי, זו מלחמה על הבית.
מח"ט גולני אמר: "פעולות יש בצופים ובתנועות הנוער, מבצעים יש בסופרמרקט, כאן זו מלחמה ותתייחסו בדיוק ככה".
אני תוהה מה היה קורה אם הייתה התעקשות לא להכנס לתוך רצועת עזה? אם הייתה מתקבלת הפסקת האש הראשונה?
האם פיצוץ של פיר מנהרה מתחת לחדר אוכל בקיבוץ ניר-עם או כיסופים ולקיחת האנשים שם בני ערובה
או חדירה לישוב נתיב העשרה וביצוע פיגוע רב נפגעים והרוגים, נשים וילדים. אז כן זו מלחמה, המלחמה על החיים של כולנו.
רק לחשוב שאולי ביום פקודה, היו עוברים במנהרות האלו מאות מחבלי חמאב וחוטפים כמה ילדים מגן ילדים באחד מישובי
עוטף עזה, חוזרים איתם דרך המנהרות לעזה ומחזיקים בהם בני ערובה.
לפני שיצאתי נתתי לזוגתי את הסיסמה לבלוג וביקשתי שאם יקרה לי משהו היא חייבת לכתוב כאן כמה מילים.
היו הרבה פליאות, אבל הבטחתי לספר לה אח"כ, בשש אחרי המלחמה.
יש לי הרבה מה לכתוב על המון דברים שקרו לי שם.
הפגישה עם הבן לפני, במהלך והדאגה המשולשת כל הזמן.
הדאגה לבן בחזית, הדאגה למשפחה בעורף ולבסוף, בקטנה, גם הדאגה לעצמי.
קיבלתי מייל אנונימי על תגובה באחד הפוסטים האחרונים שלי (אנונימי כי אני לא מכיר את השולח).
הייתה מגיבה שהפנתה לכתבה ב-YNET ועשתה לי כביכול "אאאוטינג".
נכנסתי ללינק שקיבלתי באותו המייל, אני יכול להגיד שזה לא אני.
מי שעוקב אחרי הפוסטים שלי, יודע שהבן הקצין הוא שיריונר, סמ"פ בגדוד שיריון ולא גבעתי.
ואני, מי שקרא אותי בעבר, יכול להבין שאני לא טנקיסט, ואחרי מלחמת שלום הגליל, שבה לחמתי כטנקיסט
ונכנסתי אל ביירות, עברתי "פאזה" למקום אחר, שונה ב-180°.
אז, מי שחשב שעשה לי "אאוטינג", זה יקרה רק כשאני אחליט על כך, הפנים שלי לא יוצאות טוב בתמונות
ולכן זה דורש טשטוש, שלא לדבר על הכרס של האבא הקצין הנחמד מגבעתי...
(אגב מעניין איפה התגובה? אם היא הופיעה ועכשיו לא קיימת, מישהו נכנס לבלוג שלי???)
יצאתי לרענון קצר של כ-30 שעות, לפני העתיד לבוא.
בינתיים אני לוקח נשימה עמוקה כדי להיות בבית.
יש הרבה דברים שאני עוד צריך לעכל.
השקט בבית ובשכונה מזכיר לי את יום כיפור. ההיפך הגמור מההרעשות של התותחים, ח"א והטנקים בגזרת שאג'עייה.
ריח הדשא הקצוץ בגינת הבניין, לעומת ריח האבק והשריפות שם.
הסבון המנסה לנקות את הגוף אבל הוא לא מצליח להוריד את הצלקות כשראיתי גופות של חיילים צעירים
בני 20 שהסתערו קדימה על האוייב שלמד להלחם ואינו בורח משדה הקרב.
כן הייתי שם. הדמעות התערבבו באבק, בפיח ובצבעי המלחמה.
הצעקות "אחריי" נבלעו בשאון התותחים, יש רק כיוון אחד ומחשבה אחת, לנצח. בשביל זה כולנו נמצאים שם.
לפני שאסיים רק אגיד כמה משפטים קצרים על הפתעה.
הופתעתי לטובה מההתנהלות של הממשלה.
הופתעתי לרעה מההתנהגות של ליברמן שבאמצע החליט לשבור את הכלים, מלחמות האגו הן הכי קשות.
לא הופתעתי מהיכולות של צבא הגנה לישראל.
לא הופתעתי מרוח הלחימה, רוח ההתנדבות, וצעקות "קדימה אחרי" מהמפקדים. עם רוח כזו אפשר לכבוש את כל העולם.
הופתעתי חלקית מהמנהרות ומהיכולות של החמאס. מאז שצה"ל עזב את רצועת עזה, המודיעין האנושי היה חסר.
ואולי ההפתעה הכי נעימה הייתה להדליק את הסלולרי, להתחבר לעולם מעבר לגבול ולראות עשרות הודעות
של "שמור על עצמך", "חזור בשלום" וכדומה. ועשרות המיילים מאנשים, חלקם מכאן, המבקשים את אותו הדבר, לעומת
אחרים שדממו ולא אמרו מילה מסיבות שלהם...
עכשיו אני רוצה קצת שקט למרות שיש בי הר געש של פחדים, רגשות, כעסים ועוד.
(גם הבן הקצין יצא לרענון קצר בשטחי כינוס, נחזור כל אחד למשימותיו הבאות בעוד כמה שעות.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
