"משנה.....כאן משנה....."
"כאן משנה......" עניתי. זיהיתי את קולו של הבן הקצין, סמ"פ בפלוגת שריון.
הבן "רוכב" על מרכבה סימן 4 חמושה ב"מעיל רוח", מזוהה בשילוט טקטי "ד".
הוא הגיע לקבוצת פקודות בשג'עייה.
לא שמעתי ממנו כמה ימים, לא ידעתי בדיוק היכן הוא נמצא, וגם כך לא רציתי להפריע לו.
הרכב הממוגן הגיע.
היינו שנינו באותה קבוצת פקודות. החלפנו רק מבט וחיוך מהול באבק ורק השיניים הלבנות בהקו.
אחרי הפקודות להמשך, הלכנו אל מאחורי הטנק שלו התחבקנו הכי חזק שאפשר.
באותו רגע נדיר, לא היו דרגות, לא חשוב היה הסרבל המיוזע שלו או המדים המאובקים שלי, הזיפים הקשים והשיער מלא החול.
מה שהיה שם היה מפגש בן אב ובן, בשכונת שג'עייה, פאתי עזה.
ניסיתי לגונן עליו בגופי ממש כמו באותה פעם כשהוא היה בן 5 ובא וסיפר שילד בגן הרביץ לו.
אז חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אגן עליו תמיד, בכל מצב ולעד.
והוא, ששם לב לרגשות הגואים ולדמעות ששטפו את פניי, מסמנים שבילים נקיים בינות לאבק שדבק על הפרצופים,
אמר לי "די, זה לא הזמן לזה, בוא נהייה חזקים, יש לנו עוד הרבה מה לעשות."
במקום שאני אגיד את המילים האלו, הוא אמר אותם. גרוני היה חנוק, דאגתי כל הזמן לשלומו, למרות שידעתי
שמרכבה סימן 4 עם "מעיל רוח", היא המגן האולטימטיבי ממש כמו כיפת ברזל על העורף.
"דאגתי לך" אמר הבן. וואללה התהפכו היוצרות.
המג"ד הגיע וראה את שנינו יושבים על הריסות של בית.
"אני צריך אותך" פנה לבן. "אל תדאג אני אשמור עליו" אמר לי בחיוך.
לחצנו ידיים, ליטפתי את ראשו של הבן מרגיש את שיער ראשו קשה מהאבק. נפרדנו.
הרעשות כבדות של ארטילריה שחצו את הגבול מהצד שלנו לכיוון עזה, פצצות גדולות שיצאו ממטוסי חיל האוויר,
הפגזות של טנקים, כל אלו הרעידו את גופי כל דקה.
להתקדם קדימה עם החיילים, לא להשאר במקום כדי לא להיות ברווז במטווח.
כמתנדב ביחידה, לקחתי צעד אחד לאחור, לתת למפקד להוביל, להשתפשף, להרגיש את המלחמה.
זו הייתה הבקשה שלו. בחור צעיר, אמיץ, שאפתן אבל הכי חשוב, דואג לפקודיו ואני כמובן שכיבדתי את רצונו
והייתי שם כעוד יד, מישהו להתייעץ איתו ובעיקר כאחד שמוכן להיות מתחת אלונקה כל אימת שצריך.
מנקודת מבט של מי שהיה בפנים, אני יכול להגיד לכם ששום סרט הוליבודי, שום כתבה בטלוויזיה עם כתב צבאי,
לא יכולים לתאר את ההרגשה של מנהרה באורך של 2 ק"מ מבוטנת (מלשון בטון), מחווטת בחוטי חשמל, מנורות
וחוטי קשר של נל"ן (נקודה לנקודה), כמו שיש בעזה תחתית.
"המטרו".
עזה תחתית יכולה לשמש מערכת רכבות מתחת לעיר.
שריקות כדורים מסביב, כדורים של צלפים, צרורות של מקלעים מהטנקים, צרורות של נק"ל(נשק קל).
לרוץ בין הריסות הבתים, לראות את הכלבים הרצים איתנו נכנסים לדירות, מנהרות ומסגדים, מחפשים חומרי נפץ
או מחבלים. הכל מתערבב יחד עם האבק, העשן מההפצצות, העשן מהתפוצצויות המשנה של האמל"ח (אמצעי הלחימה)
שהיו טמונים באותם המקומות. ומעל הכל ריח הגופות הפזורות בכל מקום, ריח הריקבון.
הכל החזיר אותי למלחמות, מבצעים ופעולות שבהם השתתפתי.
ריח כזה לא יוצא לעולם, כמו נדבק לגוף ושום סבון ריחני לא מסוגל להעלים אותו.
גם כשישבתי למנוחה של כמה דקות, הריח הזה עלה באפי, מנסה להלחם בו אבל מבין שזו מלחמת שווא.
גם אם לא הושגה הכרעה וודאית, כמו שחושבים אחדים, הושגה כאן גאווה. (מבטיח לכתוב משהו על הכרעה בקרוב מאוד)
לראות חיילים צעירים, חדורי רוח לחימה, נועזים, מסתערים על האוייב, מוכנים להגן בגופם על חבריהם
ועל העורף ובלבד להשיג שקט ולרוצץ את שלטון הטרור.
כמו אריות מסתערים קדימה.
שוכחים מאחור את הבית, ההורים, החברה.
שוכחים מאחור את העייפות, האפוד הקרמי הכבד, כל הפק"לים הכבדים על הגב.
זוכרים רק את הפקודות והחתירה למגע.
אנחנו הכי טובים לא רק כמליצה אלא עובדה.
לא יכולתי שלא לחשוב גם על החיילים הבודדים.
אנשים בני 20 פלוס שמגיעים לארץ מקצווי תבל כדי לשרת בצה"ל, לתת כתף בעול הזה של שמירה והגנה על הארץ.
המעשה הזה מדהים בכל קנה מידה.
חיילים בודדים נפלו בקרבות בעזה וזכו לחיבוק אדיר מהעורף.
בכלל, זו הייתה שעתו היפה של העם הזה.
רוב המחלוקות נותרו שם באיזו מנהרה וההתגייסות הייתה עצומה לטובת החיילים בחזית ועזרה לאזרחים בעוטף עזה.
השיתוף, ההדדיות והאחווה הזו לא קיימים בשום מקום בעולם.
מצדיע לכל הלוחמים שנפלו.
מחבק את כל המשפחות השכולות.
מאחל החלמה מהירה לפצועים.
ותודה לכל האזרחים שעשו בשביל החיילים בחזית.
עכשיו כשחזרתי הבייתה, אפשר לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
