יום שישי האחרון לא היה שונה מימי שישי אחרים.
מסדרים, מנקים, מבשלים, מתארגנים לשבת.
הבית נקי, ריח של תבשילים ליום שישי ושבת באוויר.
כולנו מסביב לשולחן הצהריים אוכלים ונהנים גם מהטעם וגם מכך
שהבן הקצין הגיע לשבת.
מספר על חוויות מהשבועיים האחרונים שלו, כל אחד תורם לשיחה וזה רק מזכיר שמזמן
לא ישבנו כולם יחד. אנחנו אוכלים ביום שישי צהריים במקום ארוחת ערב בשישי, מעדיפים
את הבשר, דגים או העוף להספיק לעכל עד הערב, כך אנחנו.
צלצול טלפון, אני מסתכל על המסך זו אימי.
עניתי אבל שמעתי רק רעשי רקע והשיחה נותקה.
זה קרה לא אחת בעבר כשאימי לחצה בטעות על השיחה האחרונה וזה חיייג למי שהייתה זו
השיחה האחרונה איתו.
ניסיתי לחייג אליה, היא לא ענתה. הרגשתי משהו מוזר.
לא חלפו דקותיים ושוב צלצול הפעם היה גבר מהצד השני של הטלפון.
זה מבהיל כשאתה שומע מישהו זר בטלפון ששייך לאדם קרוב שאתה מכיר.
הוא שאל אם אני זה אני ובשמי האמיתי, משהו לא כשורה הרגשתי מייד.
כן אני עונה.
"אמא שלך התעלפה ברחוב ליד הסופר תבוא מהר." ומנתק את השיחה.
לקחתי את המפתחות של הרכב, ארנק וסלולרי ורצתי לחניה.
בעודי נוסע אני חושב על זה שיש ליד ביתה של אימי שני מרכזי קניות קטנים והיא קונה בשניהם.
יום שישי בצהריים, אימי לא צריכה ללכת לקנות ולכן הימרתי על זה הקרוב אליה יותר ונסעתי לשם.
הגעתי לא ראיתי כלום יצאתי מהרכב ונכנסתי לסופר שאלתי אם הם ראו אישה שהתעלפה, ענו לא.
הימור לא נכון.
נסעתי למרכז קניות השני וראיתי אמבולנס חולף על פני, אורותיו מהבהבים אבל ללא סירנה.
האם יתכן שאימי שם? לא נראה לי.
בעודי עוצר את הרכב, עוד שיחת טלפון מהטלפון של אימי.
זה נהג האמבולנס מדבר, אני נוסע עם אימך למיון בסורוקה היא השאירה את עגלת הקניות על המדרכה. ניתוק.
יצאתי מהרכב וראיתי את העגלה על המדרכה כשלידה עומד אדם צעיר חובש כיפה.
זו העגלה של אימי אני אומר לו.
כן אני שומר עליה אל תדאג אני הזמנתי אמבולנס והתקשרתי אליך היא בסדר.
הודתי לו ולקחתי את העגלה לביתה של אימי הנחתי אותה שם ונסעתי מהר למיון.
אימי התעלפה וכתוצאה מכך קרסה כאילו הייתה עומדת על כרעי תרנגולת, נפלה וראשה נחבט באבן על המדרכה.
כתוצאה מכך נחבלה קשות בחלק האחורי של ראשה, ירד דם, בלאגן שלם.
במיון גילחו מעט מהמקום חבשו וחיטאו.
ישבנו במיון 6 שעות.
אני יודע שהמיון הוא לא מקום נעים ומחכים שם שעות ואין ברירה.
אבל בכל זאת, משפט אחד. אחות אחת שמסתובבת בין החולים במיון כירורגי, 4 רופאים בדלפק
צוחקים מבדיחות אישיות או סתם צחוק של רופאים על חולים.
המיון לא היה עמוס מאוד, היו שם 7 חולים בסה"כ בכל הזמן שהיינו שם.
היכרות שלי עם שני רופאים קידמו אותנו קדימה לצילום סיטי ראש ולזריקת טטנוס ושחרור כאמור אחרי 6 שעות.
אני מאמין שאם לא הייתי מכיר אנשים שם זה היה לוקח עוד כמה שעות ובאמת שלא לצורך.
הרופא איבחן שהיא הייתה כנראה עייפה ולא נחה מספיק, מה שהיא לא אמרה לי כמובן.
כל עניין המטפלת עם הביטוח הלאומי נמצא בבירור וגם עזרה אחרת אם זה לא יצלח.
אבל גם אם תהייה מטפלת היא לא תהייה שם 24 שעות וההחלטה לצאת מהבית עייפה לא הייתה במקום.
את הכעס שלי החליף צער.
צער על משפט אחד שנאמר על ידי אימי "כמה אני יכולה לשבת בבית? רציתי קצת לצאת לקחת אוויר
אחרי שבוע של סופות חול ועל הדרך לקנות כמה מוצרים שחסרים לי..."
מה שיכולתי לעשות באותו הרגע היה לחבק אותה ולראות מקרוב את הדמעות בעינייה.
דמעות מעורבות. חלקן שמחה שהיא בסדר עכשיו, חלקן התנצלות על הטירחה שהיא גרמה
וחלקן על הבדידות, בדידות של אנשים מבוגרים החיים בגפם (למרות שאני מגיע כמעט כל יום לבקר).
הבדידות הזו היא האוייב הכי גדול של אנשים מבוגרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
