אותו יום בסוף אפריל יזכר לדרעון עולם עבורנו.
יש סימנים למשהו לא תקין אמרה הרופאה.
תלכו לעשות CT.
כן...שם ראינו את התמונה שחור על אפור, לבן על שחור וכל הצבעים השחורים הכהים.
לאמא שלי יש סרטן.
הפיענוח שהגיע אלי היישר ממכון ה-CT עוד לפני שהגיע לרופאת המשפחה היה ברור גם למי שאין השכלה רפואית.
גידול גדול בלבלב עם גרורות בכבד.
קיבלתי את זה לסלולרי הכי בוטה וריאלי שאפשר.
עצרתי את האוטו בצד ולא יכולתי להמשיך לנהוג.
המקום הזה מקולל ואין משהו שירפא את זה.
את החודש האחרון הקדשתי רק לזה.
כל הבית של אימי השתנה.
שינויים שעשיתי בדלתות ובפרוזדור וגם בחדר השינה שיאפשר להעביר שם כסא גלגלים.
הריצה אחרי עובדת זרה שתהייה שם 24X7.
ביטוח לאומי, חברה להשמה של עובדים זרים, הקרן לניצולי שואה, מחלקת הרווחה של עיריית באר שבע
משרד הפנים וכמובן ניסיון להגיע לרופא אונקולוג המתמחה בסרטן הלבלב בסורוקה וכל זה כדי למנוע טלטולים מיותרים למרכז.
אני יכול להגיד לכם שבתוך חודש לעשות את כל זה זה בלתי אפשרי.
לא בלתי אפשרי מבחינת ריצות ושיחות טלפון אלא בלתי אפשרי מבחינה פרוצדורלית וביורוקרטית.
החלוקה הייתה ברורה.
אחותי הייתה אמונה על טלפונים ואני על הנסיעות, ריצות ואם צריך, וממש היה, גם להפוך שולחן ולצעוק.
הכל בסדר כשאתה חייב לשלם את המיסים והביטוחים בזמן, אבל כשאתה מנסה לקבל עזרה בעבורה אימי שילמה
כל החיים, גדר ההפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית היא חומה קטנה בכל קנה מידה שהוא מול החומות והקשיים
שמערימים לפניך.
במחשבות שלי היה להוציא מהקיטבג את אפוד הקרב, לשים קסדה לקחת נשק וממש לצאת למלחמה,
לחליופחן, חשבתי גם על גניבת טנק מרכבה ולהעמיד אותו מול כל משרד ואולי כך לקבל את המגיע בזכות.
בסוף האפוד נשאר בקיטבג והנשק בנשקייה, גם הטנק לא יצא ממשטח הטנקים.
צריך הרבה נחישות, קור רוח וסבלנות יחד עם קול חזק וצעקות ואולי לא פחות מזה קשרים.
כן, קשרים. אחותי מכירה מאות אנשים בתחומים שונים והיא הפעילה את כל ה"חייבים" לה.
זה הזמן לראות מי באמת רוצה לעזור ומי מתחמק...
יותר משלושה שבועות שאני לא ישן בבית, ישן עם אמא שלי בבית.
היא ישנה בחדר השינה ואני על הספה בסלון.
30 שנה לא ישנתי בבית של ההורים שלי.
לגדל ילדים זה לא פשוט כלל, לגדל הורים זה הכי קשה. אני יכול להגיד עכשיו מניסיון.
לא דאגתי לה למקלחת, כי יש בכל זאת גבול, היא אמא שלי, את זה עושה אחותי בערבים.
אבל כל השאר אני עושה.
כן גם להחליף טיטול.
יש אומנם עובדת שמגיעה לביתה של אימי לשעתיים ביום אבל מה לעשות וצריך להחליף טיטול בערב?
אני מוצא את עצמי עושה את הדברים ודומע, המוני דמעות.
ראיתי מקרים מזעזעים בחיי, הרוגים, פצועים, מקרים קשים שם חנקתי את הדמעות בגרוני.
כאן אני לא מצליח.
התקופה הזו הזכירה לי את חוסר השינה שלי כשהילדים היו קטנים.
קמים כל הזמן בלילה לראות אם הם בסדר, נושמים, זו במיטה, הרטיבו...
כך עובר כל לילה. לקום לראות שאמא שלי ישנה במיטה ולא נפלה ממנה, שהיא נושמת ושהמיטה לא רטובה
למרות שיש שם "שעוונית" מתחת.
הזמן שהוקצב לאימי הוא לא רב.
אבל הכל סטטיסטי. יש אנשים שחיים יותר ויש פחות, זה לא מדע מדוייק.
היא לא יכולה להתחיל טיפול כימו כי היא חלשה ולכן היא לוקחת כדורים כרגע שיחזקו אותה כדי להביא אותה לידי היכולת
לעמוד בטיפול כזה.
אחי מארה"ב הפעיל גם כמה קשרים והיא תתחיל טיפול ביולוגי ניסיוני כחלק מטיפול הכימו.
אחת מתופעות הלוואי של הסרטן בלבלב היא עייפות.
לראות אדם שהתנדב 20 שנה בעשרות מקומות, החזיק את וועד הבית במשך עשור, היה הולך לקניות וסוחב עגלה מלאה
במצרכים ולא מסכים לקבל עזרה מאף אחד, שוכב על כורסת טלוויזיה באפיסת כוחות תמידית ובקושי מדבר
זו טראומה עבורי.
יום שני האחרון, 18 במאי 2015, היה אי קטן של שמחה בים העצב הכאב והדמעות.
נסענו לרעננה לקבל את התעודה של התואר מהאוניברסיטה הפתוחה.
לא היה לי חשק לנסוע כלל, אבל בעידוד של המשפחה ובעידוד עצמי שעבדתי מספיק קשה כדי לקבל את התעודה, נסענו.
לשעתיים התנתקתי מכל מה שקורה והתרכזתי במשפחה הקטנה שלי ובטקס.
גם שם היו דמעות אבל הפעם אלו היו דמעות של אושר ושמחה.
גם לבן אדם חזק מותר לבכות ומותר לבקש שעתיים של שקט בשבילו, בשביל עצמו, בשביל הנפש.
שעתיים שהוא יכול לחשוב רק על עצמו ולא על אף אחד אחר.
מותר.
לא נעלמתי מכאן כי עומדים לסגור את ישרא.
כן, אני עוקב אחרי כל הפוסטים של כולכם ומקבל את כל העדכונים, אני מקווה שאחרי שני פוסטים סתומים
הצלחתי להבהיר את עצמי על הריחוק וחוסר ההשתתפות הפעילה גם בכתיבת פוסטים וכמובן בתגובות לכל מה שאתם כתבתם
וכולם מאוד מעניינים.
אני כאן והנבצרות נכפתה עלי ולא הוזמנה.
מבטיח לשוב ולהיות פעיל ככל שהזמן יאפשר לי ולאור ההתפתחות בעתיד הקרוב.
תודה לכל מי ששלח מיילים והתעניין, הרגשתי חובה אישית להעלות משהו על הכתב וזה מה שעשיתי כאן.
גם הפעם אסגור את הפוסט לתגובות כי יהיה לי קשה להגיב לדברים כמו החלמה מהירה (שלא תהייה)
או הרבה בריאות (שגם לא תהייה).
עימכם הסליחה ומקווה להבנה של כולכם.
KeyMan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
