נעים מאוד (זה הפירוש מרומנית לעברית לכותרת הפוסט), קוראים לי לריסה.
כך ברומנית רהוטה קיבלנו את לריסה לחיק המשפחה.
לריסה מדברת ארבע שפות, באה מכפר במולדובה היישר לעיר הגדולה באר שבע.
המוח שלנו הוא דבר מורכב, כל פעם שנניסיתי להזכר במילה ברומנית יצאה לי המילה באנגלית...
הרומנית החלודה שלי מתחילה להתנועע ביתר קלות לאחר שבוע וקצת של דיבור מאסיבי
כמו שלא דיברתי ב-30 שנה לפחות.
שפה משתנה. מילים שידעתי בעבר פתאום הם "שפה ישנה" ואני לא מדבר על סלנג.
חוק הסיעוד והעובדים הזרים הוא בור ללא תחתית.
המחוקק יצר סדרה של חוקים ותתי סעיפים והוראות שעה ותיקונים, כדי להגן על העובד הזר שלא יהיה עבד
ומצד שני הכניס בו סעיפים שיעזרו למעסיק.
אז לריסה.
אישה שהשאירה במולדובה בעל וארבעה ילדים בגילאים שונים ומגיעה לארץ שבקושי שמעה עליה
עם שפה בעייתית, משפחה זרה, וכל קושי שמהגר יכול לחשוב עליו במיוחד כשהוא מגיע למקום חדש
שלא דובר את שפתו, כן, אפשר להסתדר עם רוסית בישראל אבל בכל זאת, מנהגים שונים והמון דברים
שהיא לא מכירה, כולל, ובמיוחד שפע ההיצע של כל מה שעולה בדעתה וראתה אותם בתמונות או בטלוויזיה.
במקצועה, לריסה טבחית כך שאימי זוכה כל יום לאכול ארוחה חמה, מה שקודם היה לי קשה לספק לה.
היינו מכינים אוכל לשלושה ימים ותוספות ליומיים ומה שצריך היה רק לחמם.
היום היא מקבלת תפריט של מסעדה עממית במולדובה על שלל הריחות והטעמים שאימי שכחה כבר
שכן למעט ממליגה היא הפסיקה מזה שנים רבות לבשל ולאכול אוכל רומני.
הבית נקי והדבר מתבצע ביום יום.
אימי נקייה כל יום כל היום, יש לה מישהי לדבר איתה בשפה שהיא מבינה.
אימי לא מסכימה עדיין לצאת החוצה על כסא גלגלים.
אני מתביישת מהשכנים. כך היא אומרת.
כל השכנועים שאני מנסה להעלות בדעתי, לא מצליחים להשפיע עליה.
חודשיים וחצי של בית לא עושים טוב לאף אחד בטח לא לאדם חולה.
אבל היא בשלה, בינתיים, אני מקווה שנוכל לשכנע אותה להתלבש ולעשות סיבוב של חצי שעה ביום/יומיים בפארק ליד הבית.
אני אתרכז בלריסה.
בהתחלה, במהלך כל הריצות אחרי עובדת זרה, טרם ידענו את שמה, קראנו לאדם העתידני שיגיע ע"ז (עובדת זרה)
היום הע"ז החליף שם.
ניסיתי לשים את עצמי במקומה, בכל קונסטלציה ולא הצלחתי.
לא הצלחתי לשים גם את זוגתי, אחותי וחבריי במקום כזה שמישהו מאיתנו יסע לארץ רחוקה, ללא שפה
יטפל באדם חולה, קשיש/ה, ינקה את ביתו, ידאג למחסורו, ינקה אותו מצרכיו, יבשל לו כל יום ובכלל יחיה בעצם לבד.
לא הייתי צריך לאמץ את זכרוני כדי להזכר בתקופות שבהם הייתי זר במקומות שונים בעולם.
גם בתקופות שלי בארה"ב, תקופות ארוכות של חודשים ועם ידיעת השפה האנגלית על בוריה כמו שפת אם, עדיין הרגיש לי זר.
אז מה תגיד אישה שהשאירה בכפר מולדתה משפחה שלמה ובאה לעבוד כאן?
משכורת ממוצעת במולדובה היא כ-100 דולר בחודש.
כאן המשכורת היא משכורת מינימום בנוסף לדמי כיס שבועיים של 100 שקלים, יום חופש אחד בשבוע, ביטוח בריאות מלא
מקום לינה ללא תשלום, ארוחות על חשבון המשפחה המארחת (אותה ארוחה כמו לאימי אין אקסטרות), מקלחת, כביסה
וכל מה שקשור בתנאים לאדם הסביר.
ובכל זאת לא הייתי מתחלף איתה במיוחד לא להשאיר את המשפחה מאחור לתקופה של חודשים או אף יותר מזה.
אני נמצא שם הרבה, גם עכשיו למרות שלריסה שולטת בביתה של אימי כאילו נולדה לשם.
אני נמצא שם גם כדי לפקוח עין על מה שקורה שם אבל לא רק.
בתפיסתי מאז ומעולם, צריך לתת לעובד הרגשה טובה ויחס הוגן ואז כמעסיק תקבל כפול.
כך אני בכל מקום שבו עבדתי וניהלתי עד היום.
יש לי הרבה "שעות לריסה", מה שעוזר לי לדבר ברומנית שוטפת שהשתפרה פלאים בשבוע באחרון.
שיחות על המשפחה, דעות, חינוך, פוליטיקה (במולדובה וברוסיה), מי זה ביבי שכל הזמן שומעים אותו 
לסדר את הכדורים של אימי בקופסא כזו לשבוע, לעבור איתה על כמה כדורים ואיזה לקחת בכל יום
לסדר לה סקייפ כדי שתדבר עם המשפחה בבית, לפתוח חשבון בדואר שנוכל להעביר לה משכורת, להכנס לפייסבוק הרוסי
(כן יש דבר כזה) לשבת ולראות תמונות שלה ושל המשפחה ולהכיר את כולם.
לפתוח את התמונות שלי ולהכיר לה את המשפחה, לבוא לשם עם הילדים והאישה, במילה אחת, לקבל אותה למשפחה.
ורואים את היחס שהיא נותת לאימי ואת הרצינות שלה לתפקיד הקשה שקיבלה על עצמה.
ומילה אחת על המחלה.
סרטן הלבלב כמו שצעק לנו ה-CT הוא לא נכון...אחרי הביופסיה מתברר שהסמנים הם של סרטן המעי הגס...
הסרטן בשלב 4 ללא ריפוי אבל עם תקווה שהטיפול הכימי משולב הביולוגי שהתחיל בשבוע שעבר, יאריך את החיים
וישפר את איכותם בשבועות הבאים.
אין החלמה וזה סופי.
רפואה היא לא מדע מדוייק אמר האונקולוג ורדיולוגים יכולים לטעות בזיהוי, לכן ביקשו ביופסיה.
וכמו שכתבתי בעבר, צריך קשרים חזקים מאוד כדי לעשות הכל במהירות ולפעמים שום כסף לא עוזר, בטח לא כמו קשרים.
אז כן יש לנו ע"ז בבית וקוראים לה לריסה וכמו שאימי אומרת "היא ממש נשלחה מאלוקים"...
בתקווה לימים יותר שמחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
