אנחנו קוראים לזה יום גיבוש.
מקבלים תקציב, יוצאים ליום של פעלות בקבוצה. אוכל, שתיה, בדיחות ומצב רוח טוב.
הרעיון הוא למצוא משהו שיחבר בין האנשים בקבוצה, במיוחד כשהאנשים לא בני אותו הגיל
לא גרים באותו מקום ותחומי העיסוק שלהם שונים ורק מקום מקום העבודה מחבר ביניהם.
זו הזדמנות להכיר אנשים מעבר להיותם עובדים בלבד, להכיר מיהם האנשים המסתתרים מאחרי תארים
או תפקידים מסויימים.
לפני כמה חודשים עשינו פעילות ששילבה קרטינג, ארוחה על האש בחורשה ומשחק חברה.
המשחק שבחרתי היה משחק הארנק.
אף אחד לא בא מוכן, כמו תמיד, חוץ ממני שארגן את המשחק…
רעיון המשחק היה ישיבה במעגל, באמצע המעגל מניחים סלסלה או כל כלי קיבול אחר, וכל אחד מכניס את הארנק שלו פנימה.
האנשים בהתחלה הופתעו, הרגעתי אותם בכך שלמרות שאני רומני, אני לא מתכוון לגנוב מהם את הכסף או כרטיס האשראי...
כשכל הארנקים היו בתוך הסלסלה, כל אחד קם בתורו ובחר לו ארנק שהוא לא שלו.
כולם מקבלים 2-3 דקות ל"עיון" בארנק ואז מתחילים לשחק.
יש כמה "מסלולים" למשחק.
אחד הוא להכיר את האדם בחיים לפי מה שיש לו בארנק, לשאול שאלות את הנוכחים ולראות מי מגלה ראשון את בעליו של הארנק.
מסלול שני הוא להוציא משם כל פריט מזהה, לפני הכנסת הארנק לסלסלה, וניחוש של מי הארנק הזה.
המסלול היותר מאתגר או להשאיר הכל כמות שהוא וכל מי שבחר ארנק לנסות ולמצוא פריט מעניין בתוכוו ולמצוא את בעל הארנק.
זה המסלול שנבחר פה אחד על ידי כולנו.
אני רוצה להקדים ולומר שכל האנשים התלהבו מהעניין ואף אחד לא חשב שיש לו משהו מביך בארנק
אבל מה שנראה לך בסדר יכול להראות מביך בעיניי מישהו אחר.
כמו כן הוסכם שאם יש פריט שמביך את בעליו, הארנק ישאר בצד ולא יעשה בו שימוש.
הממצאים היו מביכים.
נמצא שם קונדום באריזה, מס' טלפון עם אות אחת בלבד, כרטיס אשראי על שם מישהו אחר
כרטיס ביקור של מועדון חשפנות, כרטיס חניה בחניון בתל אביב משעות הלילה המאוחרות ועוד כמה דברים
שלא אזכיר כאן...
אני יכול להגיד שלא היה שם מישהו שהתנגד לעניין.
אני מאמין שאם היו נשים בקבוצה הדברים היו נראים אחרת, וכנראה שלא הייתי עושה את זה.
גרסה יותר קלילה של יום הגיבוש נעשה ע"י הבאת תמונה אחת מכל אחד.
תמונת ילדות.
תמונה מגיל 4 בערך כשתווי הפנים עדיין לא מתחדדים לכדי היכר.
מעלים תמונה תמונה וצריך לנחש מי בתמונה.
האדם שהתגלה מספר מה רואים בתמונה, גיל ומה היה לפני ואחרי אותו הצילום.
כך כולנו זוכים לסיפורים שלא היו מושמעים אלמלא לא היינו רואים את התמונות.
יצאנו משם מחייכים ויודעים עוד דברים על אותם אנשים שאנחנו עובדים איתם ביום יום
הרוב מביננו בסיימו את יום העבודה, נכנס לבית שלו ולמשפחה, לתחביבים, לדאגות, לצרות או לכל דבר אחר
ומשאיר את העבודה בעבודה, כולל החברים.
במבט כזה חטוף של כל אחד מאיתנו על הסביבה שבה הוא עובד ושהוא נמצא עם אנשים רוב היום, אנשים
לא תמיד נפתחים לאחרים, חוששים, שומרים מרחק, מתעלמים.
לפעמים זו דרך החיים של טיפוסים מסויימים אבל לפעמים יש אנשים שרוצים להתגלות, לספר, לשתף אחרים ולא יודעים כיצד.
יש אמצעים חברתיים רבים שיכולים לעזור ובכך לחבר בין אנשים.
פתאום אותו חבר לעבודה קשוח מתגלה כרגיש לאחרים, אותו אדם שכולם חוששים ממנו מראה גם הוא
סימני חולשה כאחד האדם. הדברים האלו, הרגעים הנדירים האלו הם כמו דבק המחבר.
אנשים מתגלים כיצורי אנוש ולא כסופר מן.
כדאי לנסות בבית.