בסוף החודש הבן הקצין משתחרר.
חמש שנים של שירות סדיר וקבע הספיקו.
הוא רוצה לעשות דברים שהוא לא יוכל לעשות במסגרת הצבא.
חמש שנים של כוננויות, מבצעים, שבתות בבסיס והורים מודאגים מסתיימים תיכף.
במשך כל השנים האלו, כל יום ראשון כשהיה חוזר לבסיס, הייתי מצייד אותו בסנדוויצ'ים
בכמות שתספיק לו ולפחות עוד חייל.
החלוקה ברורה ביני לבין זוגתי. היא דואגת לאוכל מבושל בכלל ובסופי שבוע בפרט ואני אחראי על הסנדוויצ'ים.
(כן כריכים, אני אוהב יותר את המילה סנדוויץ').
לא נתתי לאף אחד להתערב בעניין, 3 לחמניות טריות שהייתי מביא מהמאפיה בחמש וחצי בבוקר על הדרך עם הרכיבה
וכשהפסקתי לרכב נסעתי ברכב, עם פסטרמה חומוס וחריף או חביתה עם ירקות או כל דבר אחר,
עטופים כל אחד בנפרד בתוך שקית ניילון.
אם זו הייתה חביתה הכריכים היו נעטפים גם בנייר כסף לשמור עד כמה שניתן על החום.
לכל סנדוויץ' היה מצורף פתק קטן ממני, בכתב יד עם ברכה קטנה פשוטה ואוהבת.
מסתבר שהבן שמר את כל הפתקים האלו בארנק, בכיס או סתם בתיק.
כל פעם שהוא הגיע בשבת שלאחר מכן, היה שם את הפתק האחרון בתוך קופסה.
לפני חודש בערך, ראיתי לראשונה את הקופסה.
אני יודע שהוא היה שומר על הפתקים אבל לא ידעתי איפה ועד כמה.
הבן הוציא את כל הפתקים ופרש אותם על השולחן.
לא כתובים על הפתקים תאריכים, אבל אני זוכר כל פתק ופתק.
הייתה התרגשות מצידי על כך שהוא באמת שמר את כל הפתקים וכמה חשוב היה לו לעשות את זה.
"הסנדוויץ' נבלע בהנאה אבל אח"כ הייתי יושב לקרוא את הפתקים וזה הראה לי כמה אתם אוהבים
וכמה משקיעים והטעם של הבית היה נשאר לי במשך יום שלם" הבן אמר.
אז הנה "דוגמית" משלל פתקים צבעוניים שנכתבו בהרבה אהבה
וצורפו לכריכים שנעשו בלא פחות אהבה, ופתק אחד קצת יותר ארוך שנשלח עם חבילה, אחת מני רבות.
וזה מהחבילה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
