KeyMan

אחרי שאבי נפטר עברו הרבה מחשבות בראשי.

מה הם החיים? למה אני כאן? האם אני לא מבזבז אותם על עבודה, פרנסה וכל

מיני דברים "שוליים" שרק מקשים במקום לחשוב על עצמי כאדם שרוצה להנות.

ממה נשאר לנו להנות כשמגיע מחלה לשכון בגופנו? לא נשאר כלום בטח לא נשאר כח להנות.

אחרי שאבי נפטר ראיתי גברים מבוגרים וזקנים סביבי וחשבתי,

למה אבא שלי לא יכול היה לחיות עוד 20 שנה ככה כמוהם? קנאה גדולה הציפה אותי בכל פרץ מחשבות כזה.

גם כשראיתי את אותם אנשים נוהגים במכוניות חדשות, בקושי נוהגים, חשבתי לעצמי, אדם מגיע לגיל פנסיה,

פורש מחיי העבודה כשכבר כלו כוחותיו ויש לו מספיק כסף לקנות רכב חדש אבל אין לו כח לנסוע למרחקים אלא רק לקניות,

לבקר נכדים בסביבה הקרובה או סתם ללכת לסרט או לבית קפה. כמובן שיש גם יוצאים מהכלל אבל עליהם אני לא מדבר.

למה אין לנו את היכולת הזו לעשות את הדברים הכי כייפים כשאנחנו צעירים?

יש לנו ילדים לגדל, בית לטפח ולשפץ, לעבוד קשה כדי להביא פרנסה מכובדת שתוכל לכסות את המשכנתא,

הרכב, הביטוחים, החוגים של הילדים, הבגדים, המזון וגם לכסות איזו חופשה ככה בקטנה.

היום כשאני רואה את המצב של אימי המחשבות האלו שוב צצות ולא נותנות לי מנוחה.

מרגיש כאילו פספסתי דברים, לא רק אני אלא הרבה אנשים.

החיים נגמרים והרבה אנשים לא נהנים מעצם היותם ברי מזל שבאו לעולם.

כמו מחזור חיים של פרפר לדוגמא. ביצה, זחל, גולם, פרפר. בא לעולם עושה דבר קטן ומת.

העולם לא יזכור את אותו פרפר כמו שלא יזכור אותי או את רוב האנשים.

המחשבות על ההתחייבות למשפחה מחליפה לא אחת את המחשבות על ההתחייבות שלי לעצמי.

לחיות טוב יותר לעשות מה שאני רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

זו הנקודה היחידה בחיי שאני מבין את אותם אנשים שלא רוצים להביא ילדים לעולם.

הם רוצים לדאוג לעצמם לעשות מה שהם יכולים, לאכול את כל העולם מבלי לתת חשבון לאף אחד מלבד לעצמם

וזה הדבר הכי קל שאפשר.

לעשות מה שבא לך כשבא לך ועם מי שבא לך.

לא לחשוב על אף אחד להיות אגואיסט מושלם כי בסוף בסה"כ לא זוכרים כלום.

אז אם כבר לקחת אחריות זה לקחת אחריות על עצמך לא לספור אף אחד ממטר ולעשות מה שמתחשק.

אין אף אחד שהוא תלוי בך אתה אדון לעולמך בלבד.

בסוף, בשעת לילה מאוחרת כשאני רואה את הילדים במיטות או מקבל טלפון מהבן הקצין אני מבין שלא חשוב

מה אני רוצה חשוב מה רואים בי.

מה רואה בי המשפחה, מה רואים הילדים והסביבה הרחוקה יותר של חברים ועובדים.

וכנראה שעם זה אני נשאר וכל המחשבות יגנזו שוב עד לאותה הזדמנות שבה יצאו שוב החוצה מעומק הקיטבג ומעמקי הנשמה.