יום הכיפורים הוא יום מיוחד עבור הרבה אנשים.
צמים, מתפללים עושים חשבון נפש, מבקשים סליחה ואפילו סתם נחים.
כל עניין הסליחות מבחינתי, יוצא תמיד מוגזם.
יש הרבה פוליטיקאים העולים לשידור או תחת כל מקרופון רענן מבקשים סליחות מחצי העולם.
דבר דומה קורה לכל אנשי הציבור למיניהם המבקשים סליחה מהחצי השני שהפוליטיקאים שכחו.
כל אחד מנסה להראות שהוא מבקש סליחה מכמה שיותר ושכולם ימחלו לו.
אני מבקש סליחה מבני משפחתי הקרובים במעגל הראשון והשני.
אני יודע שאם עשיתי משהו בשוגג, אני לא מתכוון להרע להם לעולם, הם יהיו אלו שיפגעו.
עם הפגיעה בהם אני אצטרך לחיות ולנסות לשקם או לרכך.
אנשים שאני רואה אחת לתקופה או אנשים שעובדים איתי, בקשת הסליחה פחות מטרידה אותי.
אבל אם לחזור למשפחה במעגלים הראשונים, אגיד שאני לא חושב שיש יום מיוחד במינו שעד אליו אתה יכול "כאילו"
להגיד או לעשות ככל העולה על רוחך וביום הכיפורים, לבקש סליחה ובצאת היום הזה, לחזור להיות שוב
כמו שאתה נוהג לעשות, להתנהג ולדבר.
כמובן שאין בנמצא אדם שלא עשה טעות בחייו ואין אדם שלא צריך לבקש סליחה.
אני אומר שצריך לבקש סליחה באותו הרגע שנעשה הדבר.
הקושי מאדם להכיר בטעותו הוא קושי גדול במיוחד כשאנשים גאים בעצמם או חושבים שהם יודעים הכל
והם מעל השאר.
האם אדם מבוגר צריך לבקש סליחה מהבן שלו? האם הבן לא יכול למחול כיוון שהוא צעיר יותר?
אז התשובה היא כן, לחלק הראשון ולא לחלק השני.
גדולתו של אדם מבחינתי היא להראות שהוא מבין את הטעות שלו ולא חשוב כלפי מי הוא טעה.
זה המקום לבקש סליחה מהמשפחה הקטנה שלי, אחד אחד וכולם ביחד, על דברים שעשיתי ולא היו לרוחם.
לבקש סליחה על מילים שנאמרו בכעס, בריתחה או בהיסח הדעת.
סליחה על כוונות שפורשו אחרת ובינתיים מישהו מבני משפחתי נפגע.
סליחה מאימי שאני בטוח שלא עשיתי כל מה שהייתי צריך לעשות עבורה, למרות ההשתדלות הגדולה שלי,
אני בטוח שהיה עוד משהו שלא עשיתי ועל כך אני מצר.
כולי תקווה שבשנה הבאה אהיה יותר טוב. אני אשתדל לפחות לעשות את המיטב כמו שאני עושה ומשתדל תמיד.
חתימה טובה למשפחה, לכל באי הבלוג ולחברים.
תמונה שהייתי חייב להניח אותה כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
