נפגשתי עם אחותי לקפה.
היא הייתה נסערת ורצתה שנשב ביחד בחוץ לא בבית.
שלושה חודשים מאז שאימי נפטרה, לפי תאריך לועזי, וחשבתי שהיא רוצה שנדבר קצת
ונעלה זכרונות, כמו שאנחנו עושים לא מעט בשבועות האחרונים.
אחותי עובדת במוסד כלשהו שהחליט לתרום כספים לילדי זרים.
הם עושים את זה בצנעה וגם לא בהסכמה מלאה של חלק מהאנשים אבל עושים.
היא חלק מהמאמץ המקומי וכחלק מזה, הם נסעו אתמול לתל אביב, דרום תל אביב יותר נכון, לראות את המקום.
היא חזרה בתדהמה גמורה.
"תשמע, אתה לא מאמין. יש שם עשרות ילדים מתינוקות ועד גיל שלוש בדירה של שלושה חדרים. עשרות ילדים,
ריח לא נעים באוויר, אין מספיק איוורור והמקומות האלו נסתרים כיוון שלא רוצים שידעו שהם קיימים כלל".
"עיריית תל אביב החליטה לפני שנה בערך, לשפץ כמה בניינים בעיר, עדיין לא אומרים היכן זה יהיה כדי לא לעורר
התנגדויות של הציבור." היא מוסיפה.
מהסיפור הארוך שלה אני יכול לתמצת כמה דברים:
1. כמות כזו של 40 או 50 ילדים בגילאים כאלו עם 3 "גננות" זה ממש זוועה.
2. לא לכל האימהות המביאות את הילדים לשם יש מספיק כסף לטיטולים או למטרנה או תחליפי חלב אחרים כך שיש
ילדים המחליפים להם רק פעם ביום ובעזרת אנשים עלומי שם, אוספים כספים כדי לארגן שם אוכל וטיטולים.
3. אימהות המביאות את הילדים ל"מחסני ילדים" כאלו חייבות ללכת לעבודה והן עובדות בכל מיני עבודות
ניקיון, שטיפת כלים וכל מיני מקומות המנצלים את המצב ומשלמים להן פחות ממשכורת מינימום.
4. אין שם צעצועים הרוב שבור וכל מה שיש שם הוא בטח לא מהסוג הזה שכולנו היינו רוצים שהילדים שלנו יגעו בהם.
5. סניטציה ירודה, כלים לא נקיים מחוסר מים זורמים לעיתים וחוסר בחומרי ניקוי, הכל פונקציה של כסף.
6. מקומות שהקירות מתקלפים, עובש ,נזילות ועוד מה שמזכיר לא אחת דירות של זקנים עריריים ש"עמידר" לא מטפלת
בהם ורואים אותן בכתבתו שונות בטלויזיה, מקומות שלא יכולים לשמש גם בעלי חיים שלא לדבר על בני אדם וילדים קטנים.
יש עוד הרבה נקודות אבל הבנתם את הרעיון.
עיריית תל אביב מבטיחה כבר הרבה חודשים שלפחות בניין אחד יאוכלס לפני חודש...אבל זה לא מתקיים.
גילוי נאות, אני נגד כל המסתננים האלו המגיעים מאפריקה ולא חשוב לי אם הם מחפשי מקלט או מבקשי עבודה.
אבל ברגע שיש כבר ילדים, אי אפשר לזרוק אותם לרחוב או להתעלם מהם. ילדים הם ילדים וצריך לתת להם כל מה שאפשר
כדי שהם יחיו במינימום האפשרי לפחות. לדאוג להם למחיה, מגורים, חינוך וטיפת חיוך.
ראיתי כמה תמונות שאחותי צילמה שם, אבל אני לא רואה לנכון לשים אותם כאן מהרבה מאוד סיבות.
"מחסני ילדים", בצורה שאחותי ראתה ותיארה, מזכירים לי מחנות ריכוז. זו התמונה שראיתי מייד בדימיון
מיטות מעץ, לכלוך, חוסר סניטציה והזנחה פושעת.
אני מקווה שעיריית תל אביב תסיים מהר מאוד את השיפוץ עוד לפני החורף כך שהמוסד שאחותי עובדת בו יוכלו
גם הם לתרום את מה שהם מתכננים כבר הרבה זמן ולתת חיוך לילדים שבאו לעולם לא מבחירה
אבל נקלעו למקום שמזניח אותם לחלוטין.
מילה אחת על מה שקורה היום ברחובות.
לפני 15 שנה, 12 באוקטובר 2000, עשו שוטרים פלסטינים וחיות אדם אחרות, לינץ' בשני חיילי צה"ל
שטעו בדרכם ונכנסו בטעות לרמאללה.
אז להגיד שמשהו השתנה מאז להיום? אין שום שינוי ואותם חלאות אדם, בלי עניין אל אקצה ובלי עניין של התגרות,
פשוט הרגו את שני הישראלים כי הם יהודים וישראלים, בדיוק כמו אותם חלאות אדם שדוקרים ישראלים היום רק כי הם ישראלים.
מי אמר שמשהו השתנה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
