האירועים הקורים בשבועיים האחרונים מזכירים לי המון דברים ואירוע רודף אירוע, זיכרון רודף זיכרון.
כשהייתי ילד והלכתי עם אבי לשוק בימי הקיץ, היינו סוחבים איתנו לפחות שני אבטיחים.
אבי היה קונה אבטיחים רק בדוכן אחד.
ולמרות שהיה סומך על האדם שם שימכור לו אבטיח אדום ומתוק, היה מבקש לראות את תוכנו.
הבחור בדוכן היה מביא סכין גדולה ונועץ אותה בלב האבטיח ארבע פעמים, יוצר מרובע ושולף אותו
החוצה כולו גאווה על האדום אדום שהתגלה.
הוא היה מגיש לי את הריבוע לטעום ואני תמיד נרתעתי מכך שאני צריך לאכול מהאבטיח כשעדיין
הסכין נעוץ עמוק בבשר הירוק. הייתי מבקש את החתיכה ללא הסכין.
הסכין הגדולה הזו תמיד עוררה בי חלחלה.
נערים ערביים הם לב ליבו של מסע ההרג המתרחש בשבועות האחרונים ברחובות.
נערים שנולדו לתוך המצב בלי שידעו שום דבר על האינתיפאדות הקודמות.
אבל הם ינקו מגיל אפס את השנאה וההסתה ישר משד אימם אל תוך הווריד.
דמם צבוע בצבעי דגל פלסטין שמלבד האדום והירוק שמזכירים לי את אותו אבטיח שסכין גדולה נעוצה בו,
הלבן, פני המתים והשחור מתוארים אצלי כצבעי האבל.
ילד שלוקח סכין ויודע שהוא הולך למות ולא לחזור לבית הוריו, זה משהו שלא נתפס אצלנו.
בטח לא נתפס אצלנו כהורים המשבחים את מותם של ילדיהם כשהידים.
האינתיפאדה הראשונה הייתה אינתיפאדת האבנים, השניה, אינתיפאדת הפיגועים ועכשיו זו אינתיפאדת הסכינים.
סכינים על שום מה?
בעידן כזה של תקשורת זורמת מכל כפר בעולם אפשר להבין את אינתיפאדת הסכינים.
ההאדרה של הסכין, לא באה לחינם או יש מאין.
כשבכל מקום בעולם רואים סרטונים של דאע"ש כשהכלי הכי משמעותו בידם של חיות אדם אלו הוא הסכין,
הסכין מקבלת את האדרה המתאימה בדיוק לנערים האלו.
אין צורך בהכנות מיוחדות, לא צריך ללמוד שיעורי נשק, להתאמן במטווחים, להכין פצצות או מטעני חבלה מסובכים.
צריך לקחת מהמגירה של המטבח בבית את הסכין הכי חדה, להכניסה לתיק וללכת משם למקום הכי מתאים
לפיגוע דקירה.
זה נכון שאין הנהגה העומדת מאחרי אותם סכינאים צעירים, אין הנהגה מקומית אבל יש גלוריפיקציה של סכין ממקומות יותר אקזוטיים
כמו רחבי עירק או סוריה, סכינים בידיים של דאע"ש.
אותם נערים הרואים ששום דבר לא קורה בחייהם, מסתכלים כדוגמה ומופת על מעשיהם הברבריים של דאע"ש
ומבינים שרק בעזרת כוח יוכלו להשיג הישגים משמעותיים, רק בעזרת הסכין הם יוכלו לערוף את ראש
אותם מתנגדים לדעתם ולקיומם, רק בעזרת הסכין יוכלו לשלוט.
רוב הפיגועים מגיעים מתושבים שיש בידם תעודת זהות כחולה, כלומר הם חיים ביננו.
הדבר הזה מקשה על גילויים המוקדם וניסיון לעצור את הגל.
זה משהו שיקח עוד הרבה זמן לדעתי, ההסתה לא מגיע רק מגבולות ארצנו הקטנה אלא מופיעה במאות דפי פייסבוק
של אנשים מכל העולם, לא רק מוסלמים, התומכים בדאע"ש וחושבים שישראל והמערב הם השטן בהתגלמותו.
סיבות לטרור תמיד יהיו ואי אפשר להצדיק או להבין אותם בטח לא הבנה של אנשים שפויים.
בוודאי שאסור להכנע לטרור ולתת מה שדורשים המפגעים.
ההסטוריה מוכיחה שכל מה שקיבלו הערבים לא עזר להשליט שלום וכל פעם שהם רואים שיש צעקות מתוכנו להחזיר
ולתת כדי שיהיה שלום, הדברים רק יחמירו ושלום לעולם לא יהיה כאן לצערי.
עם כל הרצון שלי כאדם הפרטי הקטן לחיות בשקט ולתת לילדיי מקום שיש בו עתיד, אני לא רואה שהדברים האלו יקרו.
נדונו לחיות על חרבנו לעד ואסור לנו להיות תמימים.
ומילה אחרונה, מילה של כבוד.
אין ספק שמגיע מילה טובה לכל כוחות הביטחון שעושים ימים כלילות כדי שיהיה כאן שקט, אבל זה תפקידם.
מילה של כבוד מגיעה לכל אותם אזרחים שלא מפחדים להתעמת עם מחבלים חמושים בסכין ולהכניע אותם.
אנשים שגם ללא עבר צבאי או רקע בטחוני, מבינים שזה הזמן לעזור אחד לשני.
אני בטוח שאם היו נשמעים לפוסט שלי מלפני שנה, זה היה יותר אפקטיבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
